איר פז [1]

שָׁמור וְזָכור בְּדִבּוּר אֶחָד
הִשְׁמִיעָנוּ אל הַמְיֻחָד
ה’ אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּהּ

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה
כִּי הִיא מְקור הַבְּרָכָה
מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּהּ

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה
קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא
וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאלָּהּ

הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי
כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי
כְּבוד ה’ עָלַיִךְ נִגְלָּהּ

לא תֵבושִׁי וְלא תִכָּלְמִי
מַה תִּשְׁתּוחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי
וְנִבְנְתָה עִיר עַל תלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ
וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ
יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ
כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְּׁמאל תִּפְרוצִי
וְאֶת ה’ תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי
וְנִשְּׁמְחָה וְנָגִילָה

בּואִי בְשָׁלום עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ
גַּם בְּשִּׁמְחָה וּבְצָהֳלָה
תּוךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה
בּואִי כַלָּה בּואִי כַלָּה
לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

השיר “לכה דודי” הוא אחת היצירות המפורסמות שחוברו בגליל העליון בתקופת “תור הזהב של צפת” (1525-1575). הפיוט התחבר על ידי המקובל רבי שלמה אלקבץ, בן דורם וחברם של רבי משה קורדובירו ורבי יוסף קארו, סביב שנת 1548. במאמר זה ננתח חלק מהביטויים הטופוגרפיים המשולבים בבתי השיר, וננסה לתת להם פירוש נופי חדש, במסגרת הקונטקסט ההיסטורי והגיאוגרפי הזה.

אלקבץ (סאלוניקי 1500 – צפת 1576) עלה לא”י והגיע לצפת בשנת רצ”ו (1536), אחת מהשנים שזוהו כשנות גאולה. [2] ערב עלייתו הוא אף נשא בקהילתו דרשה, בה הוא הדגיש את המניע האידיאולוגי שבעלייתו – פעמי גאולה. [3] כמנהג המקובלים בצפת, הוא הרבה לשוטט בהרי הגליל והדבר הטביע חותם גם על יצירתו הספרותית. אחד מחוקרי הספרות העברית מתאר, על יסוד ניתוח כתביו של אחד מתלמידי אלקבץ, שאלקבץ “היה נוהג לעיתים קרובות לטייל בשדות שוממים, בהם היה מתבודד בקדושה. בכל ערב שבת קודש היו מתכנסים כל חברי החוג [חוגם של אלקבץ וקורדובירו. י.פ.], התוודו על עוונותיהם ולפני שקיעת החמה יצאו לשדות כדי לקבל פני שבת מלכתא… והנה בסביבה משולהבת זאת, באחד מטיוליו, חיבר את שירו הנצחי ‘לכה דודי'”. [4] למרות התיאור הרומנטי משהו אכן ניתן לזהות מספר השפעות נופיות בשיר כפי שנראה להלן. הדברים גם הגיוניים לאור העובדה שאלקבץ חיבר את שירו סביב שנת ש”ח, כלומר לאחר כשתים-עשרה שנה של שוטטות במשעולי הגליל העליון. [5] השיר רווי ברמזים וברעיונות של גאולה וניתן לנתחו במספר רבדים לשוניים ורעיוניים.

למרות הנטייה לראות בשיר “שיר מיסטי”, כפי שהראה לאחרונה קימלמן, נראה לנו כי “אין מקרא יוצא מידי פשוטו” ויש לנתח את השיר, ובמיוחד ביטויים יחידאיים המשולבים בו, גם על רקע הקונטקסט המקראי או התלמודי שממנו הם נשאבו. זאת בהנחה שעולמם של חכמי צפת (כמו כל דרשן) היה ספוג באסוציאציות מהשדות הלשוניים של המקרא והמדרש, ומהם הם העמיקו לרבדים פרשניים חדשים.

כידוע, מרבית בתי השיר עוסקים בגאולה, אך שניים מהבתים חריגים מעט באופיים וכוללים ביטויים “טופוגרפיים” הרומזים על מעבר ממצב נחות להתרוממות. הבית השלישי מזכיר את “רב לך שבת בעמק הבכא” והבית הרביעי את “התנערי מעפר קומי”. מעניין לציין שבעל ספר “חמדת ימים” חש כנראה בבעייתיות של הביטויים הללו, שאינם יאים לשיר הכתרה מלכותי ולכן הוא הציע נוסח “מתוקן” המחליף את הביטויים “השליליים” שבשני הבתים. [6]
נראה כי הבחירה של אלקבץ בביטויים “נחותים” אלה אינה מקרית ומעוגנת הן בהשקפת עולמו לגבי השלביות בתהליך הגאולה, הן בנוף הקונקרטי והן במקורות המקראיים והמדרשיים שמהם הביטויים שאובים.

נדון תחילה בביטוי “התנערי מעפר” שאלקבץ עושה בו שימוש גם במקומות נוספים. כפי שציינו יש לביטוי זה רובד מקראי, רובד מדרשי ורובד קבלי. הרובד המקראי עוסק בגאולת ירושלים “התנערי מעפר קומי שבי ירושלים” ואילו אלקבץ קוטע את הפסוק באיבו ו”מוחק” את ירושלים. אין ספק שמחיקת ירושלים אינה מקרית, משום שאלקבץ עושה זאת לעוד שלשה פסוקים, המשולבים גם הם בשיר באופן קטוע: ” התעוררי התעוררי קומי ירושלים”; “עורי עורי לבשי עוזך ציון”; “לבשי בגדי תפארתך ירושלים” (ישע’ נ”א,9-נ”ב,2). למעשה כל הפרק בישעיהו הוא שיר הלל לגאולת ציון וירושלים ואלקבץ קוטע ממנו באופן מופגן ומגמתי את כל ההקשר הירושלמי של הפסוקים. [7] האם הייתה סיבה פוליטית שלא להזכיר כלל את ירושלים באופן כה מופגן? לא סביר שהייתה סיבה חיצונית שלא להזכיר את שמה המפורש של ירושלים או ציון וגם לא סיבה טקסטואלית (משקל וכדומה). נראה שאלקבץ משחק כאן משחק כפול; הוא משתמש בביטויים “ציוניים” ו”ירושלמיים” מובהקים, אך בכך שהוא “קוטע” את ירושלים הוא נותן מקום לשומע לחשוב שהוא מנסה להוביל אותנו לאפשרות אחרת. אי אפשר להתעלם מהעובדה ששנתיים לאחר הגעתו של אלקבץ לצפת פרצה המחלוקת החריפה בין ראש רבני צפת, ר’ יעקב בירב לבין הרב הראשי של ירושלים – הרלב”ח בשאלת הסמיכה, מחלוקת שלא שככה שנים רבות. אלקבץ מחבר את שירו על רקע מחלוקת זו, שמעורבים בה תחרות על הגמוניה, אך גם מחלוקת אידיאולוגית על מקום ראשית הגאולה. [8] סביר שאלקבץ, כמקובל צפתי, המאמין בחשיבותו של הגליל העליון ב”אתחלתא דגאולה” וכנראה שייך באופן מובהק לסיעתו של ר”י בירב (הוא היה בין חותמי מכתב חידוש הסמיכה), ינסה להדגיש את חשיבותו של הגליל ויימנע מלכתוב שירי הלל לירושלים, במיוחד בעיצומו של פולמוס מר איתה. מאידך הייתה בוודאי “אי-תקינות פוליטית” בהתעלמות מירושלים. אולי לכן הוא בוחר בביטוי שעובר מטמורפוזה גיאוגרפית וקיטוע כבר ברובד התלמודי שלו. שהרי מקור הביטוי הקטוע שבו בחר אלקבץ, מוביל אותנו ישירות לברייתא במסכת ר”ה (בבלי ר”ה ל”א ע”ב), שעוסקת בהתנערות השכינה מעפרה ומעומק שפלותה בטבריה (ועלייתה אל ההרים הגבוהים שבגליל?) כשלב א’ של תהליך הגאולה. באופן הזה הוא מקבל “הכשר” להשתמש בביטוי באופן דו-משמעי; הוא רומז אמנם לירושלים, אך מביא אותנו ישירות לגאולתה של טבריה! וכך יכול אלקבץ לשורר שיר גאולה לגליל מבלי לנקוב בשם המפורש לא של ציון ולא של הגליל.

להשלמת התמונה המרחבית נוסיף שגם הבית השלישי, המזכיר את “עמק הבכא” מכניס אותנו לפרשנות נופית. הביטוי מופיע לראשונה בתהילים, ולקורא העברי בן ימינו הוא מצלצל מיד כביטוי שלילי. הסיבה לכך קשורה בשימוש המובהק בביטוי זה כמצב שלילי ביותר בספרות המודרנית (כינוי לאירופה של השואה, כינוי לעמק בצפון הגולן בו נערך קרב קשה במלחמת יום הכיפורים וכד’). מקורות ספרותיים אלה הולכים בעקבות מדרשי חז”ל שלהלן, אולם ברובד המקראי השורש “בכא” פירושו עץ או שיח (השווה למשל שמו”ב ה’ כ”ד “בראשי הבכאים”) ואמנם גם ההקשר בתהילים מוביל אותנו לעמק מכוסה שיחים, אשר מתגלים בו מעיינות: “עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו…ילכו מחיל אל חיל” (תה’ פ”ד ז-ח). [9]

בתקופת התלמוד והמדרש לא הכירו את שיח הבכא ולעומת זאת נתנו לביטוי יחידאי זה פירוש צלילי וקישרו אותו לבכי ואת “המעיין” דימו כמקור מים שנוצר מהדמעות. (ראה בבלי, עירובין י”ט ע”א; שמו”ר פרשה ז’ ד’ ד”ה דבר אחר “שבוכין ומורידין דמעות כמעיין”).

בהקשר נפרד לחלוטין ישנו בספר הזוהר תיאור של רשב”י שיושב עם בנו ותלמידו בהרי הגליל והם רואים “צינור של אש יורד לתוך ימה של טבריה” וכל האזור מזדעזע. לנוכח החזיון המופלא אומר רשב”י שבוודאי “עכשיו הוא הזמן שהקב”ה זוכר את בניו ומוריד שתי דמעות לתוך הים הגדול” (ע”פ בבלי ברכות נ”ט א’) ומהמפגש בין האש והדמעות (שע”פ ההקשר מתחולל בימה של טבריה) נוצר שם הזעזוע. (זוהר ח”ב [שמות] ט’ ע”א).

נראה שאלקבץ שילב בשירו בין הנוף המרהיב שנגלה לעיניו (בוודאי גם מתוך הזדהות עם נקודת המבט של רשב”י והזוהר) לבין שלושה מהמקורות הקדומים שהזכרנו; הביטוי “עמק הבכא” כעמק של בכי; טבריה כמקום שיא השפל מחד וראשית הגאולה (“התנערי מעפר”) מאידך; ואגם הכינרת כאגם דמעותיו של הקב”ה, שגם מזעזע את האזור כולו לנוכח זיכרון שעת הגאולה שהגיעה.
שילוב אסוציאטיבי ומורכב זה של מקורות קדומים יכל להתרחש רק מתוך החיבור הייחודי שנוצר בין שלשה גורמים; האחד – הנוף הדרמטי של הרי הגליל השגיאים מחד ואגם הכינרת הנמוך (“עמק הבכא” בשתי המשמעויות שלו) מאידך, השני: גורם הזמן – הצפייה העזה שבנופים האלה ובימים האלה אמור להתחיל תהליך הגאולה, והשלישי: אישיותו הרומנטית והמיוחדת של אלקבץ והאינטרפרטציה הנופית האקטואלית שיצר למקורות הקדומים. [10]

לא נוכל להתעלם במסגרת זו מהקשר היסטורי מעניין נוסף. אם נכונה ההשערה שאלקבץ חיבר את שירו כשתים עשרה שנים לאחר עלייתו ארצה, הרי שהיה זה בדיוק בעיצומה של בניית החומה סביב התל הגבוה של צפת (המצודה), חומה שנועדה לתת מחסה ליהודי העיר במצבי חירום. [11] לאור זאת יתכן שהביטוי “ונבנתה עיר על תילה” המופיע בבית השישי (ציטוט ישיר מירמיהו ל’ 18) אינו מדבר כלל על ירושלים, אלא רומז לשיקום התל של צפת, שמטרתו העיקרית היתה: “בך יחסו עניי עמי”. [12]

סיכום: הפריחה הדרמטית של העיר צפת במאה ה-16 (כמו גם דעיכתה הפתאומית) מעוררת שאלות היסטוריות מרתקות. אין ספק שאחד המאפיינים המייחדים את הגעתם של המקובלים להרי צפת היה הקשר האימננטי של רבים מהם אל הטבע והנוף.
השיר “לכה דודי” והנהגות “קבלת שבת” של אלקבץ, קורדובירו וחוגם הם אחד הביטויים היצירתיים לקשר מיוחד זה. נראה שהמקובלים ראו בקשר אל הנוף הספציפי של הגליל העליון חלק מתפיסה רוחנית כוללת ולכן מחזק הדבר את ההשערה כי נוכחותם באזור זה לא הייתה תוצאה מקרית (בדיעבד) של פריחה כלכלית באזור, אלא ביטוי למשיכה פוזיטיבית והשקפת עולם כוללת על מקומו של הגליל בתפיסת הגאולה בדור ההוא.

הערות

[1] מאמר זה הוא פרק ממאמר רחב יותר העוסק בקשר בין מיסטיקה לנוף בגליל במאה הט”ז. כ”כ קיימת גירסה אנגלית, העוסקת בהתקדשותו של הגליל: Y. Paz, “Holy Inhabitants of a Holy City: How Safed Became One of the Four Holy Cities in the 16th Century” in: J. Schwartz et al. (eds.) A Holy People? Bar-Ilan & Utrrecht 2005 [in press]

[2 ] ראו למשל: תמר ד’ “הצפייה באיטליה לשנת הגאולה של”ה” ספונות ב’ (תשי”ח) עמ’ ס”א-פ”ח ובמיוחד עמ’ ס”ב-ס”ג; שנת עלייתו – רצ”ו בוטאה בפסוק “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יכוננו” (תהילים ק”ב ט”ו) ולהלן נדון במוטיב ההתנערות מעפר אצל אלקבץ; המידע הביוגרפי פכטר מ’, “עליית ר’ שלמה אלקבץ לארץ ישראל” שלם ה’ (תשמ”ז) עמ’ 251-263; עוד על אלקבץ ראו זק ב’ “תורת הסוד של רבי שלמה הלוי אלקבץ” דיסרטציה, אוניברסיטת ברנדייס 1977.

[3] פכטר, לעיל הערה 2, עמ’ 253

[4] צינברג, ישראל, תולדות הספרות היהודית, ח”ג, מרחביה 1960, עמ’ 56 (מובא אצל כהן, יצחק י’, “סדר קבלת שבת ופזמון לכה דודי”, בתוך: הנ”ל, מקורות וקורות, ירושלים תשמ”ב, עמ’ 74-106 [להלן: כהן] עמ’ של”ז, הסבור שהתלמיד המדובר הוא קורדובירו, שבין שאר ספריו חיבר את “ספר הגירושין” העוסק גם בתיאור סיורים מיסטיים בהרי הגליל)

[5] כהן, עמ’ שמ”ט. גם החוקר ש’ ברנשטיין ניסה לתת הסבר “היסטורי-נופי” לשיר וטען כי בנייתה של טבריה על ידי דון יוסף נשיא שימשה רקע והשראה לשיר הגאולי הזה. ברנשטיין ש’ שומרי החומות, ת”א תרצ”ח, עמ’ 88-91. למרות שהבסיס ההיסטורי שגוי (השיר חובר כעשור לפני מפעלו של יוסף נשיא) ננסה להוכיח להלן כי ההקשר לנופי טבריה כנראה נכון

[6] כהן, עמ’ שנ”ב. הנוסח שחמדת ימים מציע: “מקדש מלך עיר מלוכה, מאז היתה ראש ממלכה, והיא עתה תתעטר במלכה, והוא יחמול עליך חמלה” והבית הרביעי: “התקשטי כלה קומי, לבשי תפארתך עמי, וכו”. לטענת חוקרים אחדים המניע לשינוי הטקסט קשור בהשקפתו השבתאית של המחבר!. לשאלת מחברו של “חמדת ימים” ומגמותיו ראה לאחרונה פוגל, מ’ “שבתאותו של ספר ‘חמדת ימים’; התבוננות מחודשת” בתוך: ר’ אליאור (עורכת) החלום ושברו – התנועה השבתאית ושלוחותיה, ירושלים תשס”א, ב’, עמ’ 365-422 (במיוחד עמ’ 381). לשינויי נוסח נוספים, ע”פ המקור השבתאי של נתן העזתי וע”פ מקורות נוספים ראו למשל: שלום ג’, מחקרי שבתאות, ת”א 1991, עמ’ 587

[7] קיטוע דומה עושה אלקבץ לביטוי “והוא יחמול עליך חמלה” המבוסס באופן ברור על הפסוק “מי יחמול עליך ירושלים” (ירמיהו ט”ו,5)

[8] ראו במיוחד מאמרו המסכם של כץ י’, “מחלוקת הסמיכה בין רבי יעקב בירב והרלב”ח בתוך ספרו הלכה וקבלה, ירושלים תשמ”ו, עמ’ 213-236

[9] מעניין לציין שגם פרק זה עוסק בהקשרו הרחב בעלייה לרגל למקדש בירושלים: “מה ידידות משכנותיך ה’ צבאות, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'” (שם, שם ב-ג) ואלקבץ לשיטתו “שולף” אותו מהקונטקסט של ירושלים לקונטקסט גלילי.

[10]השימוש שעושה אלקבץ בביטוי הנדיר “עמק הבכא” ראוי לעיון משווה נוסף. יש לציין שממש באותה תקופה כתב רופא והיסטוריון מאביניון (איטליה) בשם יוסף בן יהושע הכהן חיבור על תלאות היהודים מאז צאתם לגלות ועד אחרי גירוש ספרד וקרא לו בשם “עמק הבכא”. הספר שנכתב בשנים 1513-1563, התפרסם תחילה בחוגים מצומצמים (המהדורה המודפסת ראתה אור בשנת 1575) ולא מצאתי הוכחה שאלקבץ הכירו ושאב ממנו את הביטוי.

[11] שני האירועים מתרחשים במקביל בסוף שנות הארבעים של המאה. ראו בן צבי י’, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים תשל”ו, עמ’ 169-187; והשווה הנ”ל “מצודת היהודים במאה הט”ז והקיסריה שבצפת” ידיעות י’ (ד’) (תש”ג) עמ’ 113-116 הממקם את הבנייה לשליש האמצעי של המאה; על מועד חיבור לכה דודי ראו כהן, עמ’ שמ”ט

[12] מעניין לציין שגם המקור בירמיהו ל’ אינו עוסק בהכרח בירושלים, אלא בקיבוץ העם ובאחרית הימים ואותו בחר אלקבץ לצטט.