בחודש תמוז אנו מציינים את י”ז בתמוז, יום בו הובקעו חומות ירושלים ע”י הכוחות הרומאים לפני כאלפיים שנה, דבר שהאיץ את חורבן בית המקדש. שלושה שבועות לאחר מכן, בט’ באב שחל השנה ב -30 ביולי.
המאורעות הללו, שבמבט לאחור נראים רחוקים מאתנו, מתמלאים משמעות כאשר אנחנו מתבוננים בגורמים לאסון, כפי שהובנו על ידי חז”ל. הגורם הבולט מביניהם הוא השתלטותה של תופעת “שנאת חינם” באותו דור. כדי לצאת נגד התופעה הזאת, הקיימת גם בימנו, הציע הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, לטפח את תכונת “אהבת חינם” בקרב העם היהודי. באווירה טעונת הפוליטיקה והאידיאולוגיה הקיימת בארץ, אז כמו עתה, אין זה משימה קלה.

טיפוחה של “אהבת חינם” מהווה אתגר חינוכי, לא רק עבור משפחות וקהילות, אלא גם כן עבור מורים ותלמידים. במאמר קצר זה אתמקד בחוויותיהן של שתי מורות תל”י, (דתייה וחילונית) ובשינויים שעברו עליהן בחייהן הפרטיים והמקצועיים, במסגרת היותן מורות בבית-ספר תל”י.

סיפורה של רבקה: מעבר לתפיסה דתית פלורליסטית

כבוגרת חינוך דתי, רבקה “נאלצה” להתרגל לאלמנטים בחינוך תל”י שאתגרו את תפיסותיה, בנוגע למטרת החינוך היהודי וטבעה של מחויבות תלמידיה למסורת.

חשתי תסכול מסוים כאשר עסקתי בהוראת תכנים שהתלמידים אינם מקיימים בפועל. זה היה קצת בעייתי עבורי כי חונכתי לכך שלומדים כדי לעשות לעומת חינוך תל”י, שבו לומדים כדי לדעת ואולי לעשות… עברה שנה שלמה עד שהבנתי שזו הדרך הנכונה לחנך… התיסכול התמעט במהלך הזמן כי ראיתי שמשהו נשאר בתוך תוכם של הילדים…עמוק בלב.

כשרבקה נקטה בעמדת מחויבות מקצועית להוראה בתל”י, היא החליטה שהיותה מורה בתל”י מחייב אותה לבצע את המשימה “בלב מלא”, גם אם זה דורש השתתפות בפעילויות מחוץ לנורמות המקובלות עליה, על משפחתה ועל הקהילה בה היא חיה. אף על פי כן, היא למדה להעריך אספקטים מסוימים בחוויה הזאתלמשל כאשר התבקשה לקרא את התפילה לשלום חיילי צה”ל, דבר שאינו נעשה על ידי נשים ברוב המוחלט של בתי-כנסת אורתודוקסיים. גם התפיסה השכיחה בקרב חלקים נרחבים בחברה הישראלית, לפיה כל אדם מוגדרכדתי או כחילוני בלבד, נעשתה, במרוצת הזמן בלתי מקובלת על רבקה. כיהודיה שומרת מצוות, היא העריכה את המטרות של חינוך תל”י להעניק לתלמידים ידע מספיק כדי להשתתף בפעילויות דתיות, אף אם הם עצמם אינם דתיים.
אני רואה את תל”י כבית-ספר עם מימד דתי משום שיש בו את אלמנט התפילה ומשום שאנחנו מלמדות את החומר הנדרש לקראת החגים בצורה מכובדת ביותר…ועושות כך מתוך שמחה ולא מתוך כפייה. אני אומרת לתלמידים “כשתגיעו לצבא ומישהו יבקש מכם להשלים מניין, לא תשאלו ‘מה זה?’ תדעו מה זה. ואם מישהו יבקש מכם להצטרף לקדיש, תדעו במה מדובר, ואף אם מישהו ישאל אתכם שאלה [בתוכנית חידון] בטלוויזיה, לא תביישו את עצמכם בזה שאינכם יודעים מה זה ‘כל נדרי’ (2­­­­)… תדעו. אי אפשר להיות יהודי בלי לדעת כלום על הדת. אנחנו לא רק ישראלים, אנחנו יהודים, ואפילו אם אינך שומר מצוות, עליך לדעת על מה אינך שומר. (3)”

רבקה מאוד מעריכה את הצלחתו של חינוך תל”י בבניית תרבות בית-ספרית;

כל פעילות בבית הספר נעשית דרך הפריזמה של אהבת המסורת. אם אנחנו מבקרים קשישים, זה לא רק משום שאנחנו בית-ספר קהילתי אלא מפני שאנו מיישמים את הפסוק החשוב שאומר: “מפני שיבה תקום”. בפינת החי בבית-הספר נמצא פסוק מהתורה שמורה אותנו כיצד להתייחס לחיות.

ניסיונה של רבקה כמורה בתל”י השפיע עליה לא רק בתפקידה כמורה אלא גם על חייה האישיים. רבקה מציינת את השפעתו של חינוך תל”י על האופן שבו היא מתייחסת אל עמיתים עם תפיסות דתיות שונות:

הפתיחות [בתל”י] נובעת מכוונה ברורה לקבל את הילדים כפי שהם, עם הרקע שלהם, ועם כל מה שהם מביאים איתם. אין אף אחד שהוא לא טוב. גם אתה יכול להשתתף בקהילה הזאת.

היא מצאה שפתיחות זאת משפיעה אף על האופן בו היא מתייחסת לבנה החייל:

הרבה פעמים יש משהו על סף הגבול של אי-שמירת המצוות, למשל אם בני לא מתפלל, או אם הוא עונד תכשיטים, או טבעת עם האות הראשונה בשמו, אלו דברים שלא מוצאים חן בעיניי אבל אני לא מגיבה עליהם. הם [אחיי] אומרים “זה מפני שאת מלמדת בתל”י. למדת להיות יותר סלחנית בדברים הקשורים לדת, וזאת הסיבה לכך שזה קורה”… הם צודקים שזה גרם לי להיות יותר סובלנית. זאת עובדה. … נדמה לי שיש בי כעת פתיחות לכל אחד. אילו זה לא היה מגיע אליי בדרך זו, ייתכן שזה היה מגיע אליי בדרך אחרת, אולי, אבל אולי לא… אני יכולה להקפיד על מעשיי אך לא על מעשיו של מישהו אחר.

אני מספרת להם [לאחיי ולאחיותיי] שיש דברים שאנו רואים כעתויש דברים שאנו רואים רק בחלוף השנים. ואם בשנים הבאות ארגיש שילדיי אינם דתיים במידה שהייתי רוצה, בכל זאת אמשיך לראות את עצמי כאמא טובה איני סבורה שחינוך על ידי כפייה הוא חינוך יותר טוב. איני מאמינה בחינוך מסוג זה.

סיפורה של שרה: מעבר לחילוניות מסורתית

כששרה החלה ללמד במסגרת תל”י, היתה לה תחושה ברורה בקשר לזהותה. היא ראתה עצמה כחילונית.

נראה לי שהייתי חילונית בשל הקיצוניות של אורתודוקסיה… כתגובה…לנקודת מבטם כלפי הדת, לפנטיות שלהם. יש רק דרך אחת, ככה צריך להיות, ואי אפשר ימינה או שמאלה. אין פשרה, אין אמצע, אין הבנה…הייתי מודעת שקיימים זרמי “כיפות סרוגות” [כינוי לאלה שמשתייכים למחנה הדתי-לאומי], אך הם לא דיברו אלי ולא עניינו אותי. תגובתי לכל הנושא הייתה אי-הידברות וחוסר עניין, כלומר התרחקות. לא רציתי כלל להתמודד עם זה.

לשרה לא היה כל רצון לחקור את התפיסות השונות בעולם היהודי עד שהגיעה לתל”י. מעניין לציין שעל

אף פי שאביה הלך לבית כנסת,היא כמו כל הנשים במשפחתה, בחרה ללכת לבית-כנסת רק ביום הכיפורים, בעיניה התפילה הייתה מזוההעם החרדים. כאשר שרה הבינה שכמורה בבית-ספר תל”י עליה להתפלל עם התלמידים היא ראתה את זה כחלק מתפקיד אותו היא צריכה ללמוד.

בהתחלה זה היה קצת מוזר, כי היו תפילות בבית הספר , ובבית שלי אנחנו חילונים, אז לא היכרתי את התפילות. אבל לאחר שחוויתי אותם וראיתי איך זה נעשה, בצורה אחרת, לא כפי שחשבתי… (הרי נחשפתי לתפילה דרך התקשורת. שהראתה תפילות של חרדים והאופן בו הם מתפללים). בתל”י עושיםאחרת, מחליפים את הניגונים לכל התפילות. אנחנו מדברים על התפילות, יש מקום לילדים לומר תפילות אישיות; תפילות הם לא דבר סגור ומסוגר. הלכתי על זה. אני בן-אדם שהולכת לקראת. אולי עמוק בפנים, המסורת מהבית והתפילות נשארו והתחברתי אליהם.

כך, מה שאולי היה אמור להיות מאמץ מרתיע, למעשה לא היה קשה עד כדי כך. לא רק בשל אישיותה הגמישה של שרה, אלא גם הודות לתמיכה שהיא קיבלה מעמיתיה, ובנוסף השתתפותה בהשתלמויות של קרן תל”י:

הצטרכתי להבין מהי תפילת העמידה. הצטרכתי להתפלל עם הילדים—ואכן התפללתי. לא הבנתי כל כך את המשמעות, אבל אחרי הלימודים, הבנתי מה קורה… היום אני מלמדת את תפילת העמידה בצורה שונה מקודם, עם המשמעות, לא רק בצורה טכנית, כלומר לא רק לשיר אותה ולהורות להם לחקות אותי. ללמד את התוכן זאת אומרת לשוחח על כל ברכה וברכה בה…מהי המשמעות לילדים. לחבר אותה לילדים כדי שהיא תהיה אותנטית לחייהם היומיומיים.

ההערכה המחודשת של שרה למסורת היהודית השפיעה לא רק על יכולתה ללמד באופן יעיל, אלא גם על יחסיה עם בני משפחתה. שרה התחילה להתמודד עם זהותה היהודית ולשאול שאלות לגבי הגדרתה העצמי

השינוי היום מתבטא למשל בכך שכשעושים קידוש בבית הורי, אני משתתפת. אני היוזמת בשירת זמירות, ומעודד את כולם שיצטרפו אליי, מה שלא קרה קודם [לפני תל”י]. לפני כן זה היה טרחה,עוד קידוש.
עד שהגעתי לתל”י, היו רק שתי זהויות דתיות: דתי או חילוני, ואני הייתי חילונית… אחרי שהגעתי לתל”י, ראיתי שאנחנו יכולים להיות יהודים בדרכים שונות. קיימות תנועות נוספות, ולא מוכרחים לעמוד בקצוות של חילוניות או דתיות. עברתי מהפכה. הגעתי למקום בו היה מאוד קשה להגדיר את עצמי. מה אני? האם אני חילונית? האם אני דתית? האם אני מסורתית? שאלות אלו העסיקו אותי מאוד מאז שהגעתי לתל”י. כיום אני סבורה שאני חילונית מסורתית.

בעיני חינוך תל”י מחנך לערכים יהודיים ומתלבט עם דילמות וקשיים, כגון שמירת שבת ואמונה באלוקים, ולא מנסה להימלט מהם… החילונים מתחמקים מהם, והדתיים מתמודדים איתם אבל לא בצורה שהייתי רוצה. אני חושבת שכל ילד ישראלי צריך להיות מחובר לשורשיו

לסיכום, בעשור האחרון, מספר בתי-הספר ברשת תל”י גדל והוא עומד כרגע על יותר מ- 10% מכלל

בתי- הספר היסודיים הממלכתיים. מורות כמו שרה ורבקה המלמדות והלומדות במערכת החינוכית של תל”י משפיעות במעגלים הולכים ומתרחבים על משפחותיהן ועל הקהילות איתן הם באות במגע. על ידי כך הן מסייעות להפחתת העוינות ההדדית בין חלקים שונים בחברה הישראלית, עוינות המפנה מקום לנכונות לחיות יחד בשלום ול- “אהבת חינם”. לקראת ט’ באב שמציין חורבן בית המקדש, יהי רצון שחוויותיהן של שרה ורבקה תיהפכנה לדרך חיים עבור יותר ויותר מורים במערכת החינוך בישראל.

הערות:

(1) מאמר זה הוא ווריאנט וקיצור של מאמר מאת המחברת בשם Change in Tali Teachers: Two Case Studies, Journal of Jewish Education, 68(1), 2002.

(2) זה אכן קרה בתוכנית חידון בטלוויזיה הישראלית.

(3) למרות שהנושא של תפילה משחק תפקיד חשוב בראיונותיהן של שרה ושל רבקה. נכון לעכשיו, רק שליש מבתי-הספר ברשת תל”י מקיימים תפילה יומית. במחצית בתי-הספר ברשת תל”י, אין התייחסות לנושא התפילה, והדגש הוא על רכישת ידע ביהדות.