שאלה: ב-7.12.10, ל’ כסלו תשע”א דווח ב-ynet שקבוצה של למעלה מחמישים רבני ערים בישראל פרסמו גילוי דעת הקובע שאסור על פי הלכה למכור או להשכיר דירות לנכרים בארץ ישראל. והרי הכתבה:

רבני ערים: לא להשכיר דירות לערבים

המאבק נגד השכרה או מכירת דירות למי שאינם יהודים מתעצם: עשרות רבני ערים חתמו על גילוי דעת שבו נכתב כי הדבר כרוך ב”החטאת הרבים ובחילול השם”. עוד נכתב כי אדם שנוהג בניגוד לפסק ההלכה – עשוי להיות חייב ב”נידוי”

רבני צפת ובני ברק והרב עובדיה יוסף לא לבד: עשרות רבני ערים ויישובים חתמו על גילוי דעת שבו נכתב כי חל איסור הלכתי חמור על מכירה או השכרה של דירות וקרקעות בארץ ישראל למי שאינו יהודי. המסמך, שחתום על-ידי למעלה מ-50 רבנים דתיים-לאומים וחרדים המכהנים ביישובים ממטולה ועד אילת – צפוי להתפרסם בסוף השבוע בעיתונות הדתית ובעלונים המחולקים בבתי הכנסת.

ואלה שמות החותמים הבולטים: הרב דב ליאור, הרב שלמה אבינר, הרב יעקב יוסף, הרב שמחה הכהן קוק, הרב אביגדור נבנצל, הרב יוסף שיינין, הרב יהושע מייטליס, הרב יהודה דוד וולפא, הרב חיים פינטו, הרב יעקב אדלשטיין, הרב שמואל דוד, הרב עזריה בסיס, הרב ראובן הילר והרב מרדכי נגארי. יוזמי העצומה אומרים כי רבים אחרים הביעו הסכמה עקרונית למסרים שבה, אך נמנעו מלהצטרף אליה מסיבות שונות.

מדובר ברבנים שרובם המוחלט עובדי מדינה, המכהנים – בין היתר – במקומות הבאים: אבן-יהודה, אופקים, אזור, אילת, אשדוד, אריאל, בית-אל, גבעת שמואל, גדרה, גן-יבנה, דימונה, הוד השרון, הרצליה, חולון, חצור הגלילית, יבנה, יהוד, יקנעם, ירושלים, כפר-סבא, כרמיאל, מיתר, מעלה אדומים, מעלות, נהריה, נצרת עילית, נשר, נתיבות, עפולה, פרדס-חנה, קרית ארבע-חברון, קרית גת, קרית ים, קרית מוצקין, ראש העין, ראשון לציון, רחובות, רמת השרון ושדרות.

את איסוף החתימות אירגן אברך כולל מנתניה, שפנה דווקא לרבני ערים, בעקבות הסערה שחולל רבה של צפת שמואל אליהו כשקרא שלא להשכיר דירות לסטודנטים ערבים בעיר. האברך פנה דווקא למי שמקבלים משכורת מן המדינה – ולא לראשי ישיבות למשל – כדי להמחיש שמדובר בהלכה מקובלת ולא בעמדה פוליטית, שגם מי שמחויב לחוק אינו יכול להתחמק מן האמירה ההלכתית כביכול.

בהודעה מצוטטים שלל פסוקים ומקורות הלכתיים העוסקים בסוגיה. בין היתר נטען כי בחלק מהמקרים – המשכיר למי שאינו יהודי עשוי להיות חייב ב”נידוי”. אף שעונש חמור זה אינו ניתן בימינו, מדגישים הרבנים: “חובה על שכניו ומכריו של המוכר והמשכיר הזה להתרות בו ולהזהירו – בתחילה ביחיד, ואחר כך רשות בידם לפרסמו ברבים, להתרחק ממנו, למנוע מסחר איתו, לא להעלותו לתורה וכדומה”.

“עד כדי סכנת נפשות”

הרבנים מונים כמה נימוקים לאיסור החמור, בהם “החטאת הרבים בנישואי תערובת וחילול השם”, וקובעים כי “הכל תלוי בצוואר המוכרים”, כלומר: הם הנושאים באחריות לתוצאות הפיזיות והרוחנית של מעשיהם.

עוד נכתב במסמך כי מי שעושה כן “גורם נזק גדול לשכניו” משום ש”דרך חייהם (של הנוכרים) שונה מן היהודים, ומהם יש שצוררים לנו ויורדים לחיינו עד כדי סכנת נפשות”. גם גרימת נזק כלכלי לשכנים יש כאן, שהרי “מן המפורסמות הוא שבעקבות מכירה או השכרת דירה אחת יורד מחיר כל דירות שכנים, ואפילו כשהקונים והשוכרים נחמדים בתחילה”.

הרבנים מדגישים כי אין מדובר רק בעבירות דתיות אלא הן גם בכאלה שהן בתחום של “בין אדם לחברו”, ולכן לעניין זה אין הבדל בין המשכיר דירה לאדם שאינו יהודי בארץ ישראל לבין מי שעושה זאת בתוך שכונות יהודיות בחו”ל.

מארגני גילוי הדעת טרם הצליחו לגייס חתימות של רבנים חרדים בכירים, ובינתיים הם מסתפקים בצירוף “דעת תורה” שפירסמו כמה מהם לפני כחמש שנים. וכך כתבו אז הרב חיים קנייבסקי, הרב ניסים קרליץ, הרב אהרון לייב שטיינמן, הרב זלמן נחמיה גולדברג ואחרים: “הננו לגלות בזה דעתנו, דעת תורה, שאסור למכור קרקע או בית בארץ ישראל לגוי – אפילו שאינו עובד עבודה זרה – או לישמעאלי, ואפילו במקום הפסד גדול ושעת הדחק”.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3995411,00.html

* * *

האם זאת באמת הגישה הסטנדרטית והיחידה לשאלה זאת בהלכה?

תשובה

א)”לא תחנם”

רבנים אלה מתנגדים להשכרת או למכירת קרקע או דירות לנכרים בארץ ישראל על סמך הכתוב בספר דברים ז’:א’-ב’:

י יביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך, החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך… החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם.

לפי פשוטו “לא תחנם” פירושו “לא תחון אותם”, לא תרחם עליהם, אבל חז”ל פירשוהו “לא תתן להם חנייה [= אחיזה] בקרקע” (עבודה זרה כ’ ע”א). הרב פרופ’ דניאל שפרבר הוכיח (נתיבות פסיקה, ירושלים, 2008, עמ’ 71-63) שבדפוסים הקדומים לפני הצנזורה הנוצרית פירשו בעלי התוספות (ליבמות כ”ג ע”א, ד”ה ההוא) והב”ח (לטור חושן משפט רמ”ט, ד”ה אסור) את הסוגיא שאסור למכור או לתת חלקים מארץ ישראל לכל גוי. וכך סברו הנצי”ב במאה הי”ט (שו”ת משיב דבר, קונטרס דבר השמיטה, דף נ”ח ע”א) והחזון איש במאה העשרים (הלכות שביעית,סימן כ”ד, אות ג’).

ברם, פוסקים רבים כבר הורו שאיסור זה חל אך ורק על עובדי עבודה זרה כגון שבעת העממים הנזכרים בדברים פרק ז’ שמא “תתחתן בם” (פסוק ג’)ושמא “יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים” (פסוק ד’). (שו”ת הרשב”א, חלק א’, סימן ח’; המאירי לעבודה זרה כ’ ע”א; הרב ברוך הלוי עפשטיין, תורה תמימה לדברים ז’:ב’; הרב קוק, שו”ת משפט כהן, סימן ס”ג [המבוסס על המהדורות המצונזרות של הב”ח]; הרב צבי פסח פרנק, ספר כרם ציון, חלק ג’, תרצ”ז, עמ’ י”ג; הרב עובדיה יוסף, תורה שבעל פה ט”ו [תשל”ג], עמ’ ל”א-ל”ג ושוב בתחומין י’ [תשמ”ט], עמ’ 38-37; והשוו סקירה של שיטות שונות אצל הרב יעקב ורהפטיג, תחומין ב’ [תשמ”א], עמ’ 203-201).

רוב הערבים במדינת ישראל היום הם מוסלמים וכמעט כל הפוסקים מסכימים שהמוסלמים מאמינים באל אחד ואינם עובדי עבודה זרה (רמב”ם, הלכות מאכלות אסורות י”א:ז’; שו”ת הרמב”ם, מהד’ בלאו, סימן תמ”ח, עמ’ 726; והשוו הרב יוסף קאפח, כתבים, חלק ג’, ירושלים, 2002, עמ’ 1416-1412; רשב”א המצוטט בטור יורה דעה קכ”ד; ט”ז לשלחן ערוך יורה דעה קכ”ד, ס”ק ד’; הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק ט’, סימן י”ג; הרב עובדיה יוסף, שו”ת יביע אומר, חלק ז’, יורה דעה, סימן י”ב; הרב דוד פרנקל, תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, כרך ו’ [תשנ”ה-תשנ”ח], עמ’ 216).

ולכן, פוסקים רבים פסקו שמותר לתת או למכור או להשכיר חלקים מארץ ישראל למוסלמים (הרב מיוחס ב”ר שמואל, מזבח אדמה, שאלוניקי, 1777, דף י”ב ע”ב; הרב קוק והרב פרנק הנ”ל; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחומין ב’ [תשמ”א], עמ’ 179-169 שנדפס בצורה מקוצרת בשנה בשנה תשמ”ו, עמ’ 140-136; הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן י”ב, פרק ג’; והרב עובדיה יוסף, תורה שבעל פהכ”א [תש”ם], עמ’ י”ג-י”ד וכן בתורה שבעל פה ט”ו [תשל”ג], עמ’ ל”א-ל”ב ושוב בתחומין י’ [תשמ”ט], עמ’ 38-37).

יתרה מזאת, למרות שפוסקים רבים טוענים שהנצרות היא סוג של עבודה זרה (ראו הרב דוד פרנקל הנ”ל, עמ’ 219-213), פוסקים רבים חולקים (המאירי במקומות רבים בחיבוריו; הרמ”א באורח חיים קנ”ו:א’; הרב משה רבקש, באר הגולה לחושן משפט תכ”ה:ה’; הרב הרצוג הנ”ל; ועוד הרבה – ראו הרב דוד פרנקל, שם, עמ’ 224-219). ולכן, לפי פוסקים רבים מותר למכור או להשכיר דירות או קרקע בארץ ישראל גם לנוצרים.

ב) קידוש השם וחילול השם

שתי מצוות אלו משפיעות על כל היחסים בינינו לבין שכנינו הנוכרים ומקורן באותופסוק בספר ויקרא (כ”ב:ל”ב): “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה’ מקדשכם”. פסוק זה פירושו שכל מעשה טוב או קדוש שיהודי עושה מקדש את שם השם בעיני שכניו היהודים והנוכרים, ואילו כל מעשה רע שיהודי עושה, מחלל את שם השם בעיני יהודים ונוכרים. (לדוגמא מאלפת ראו את הסיפור על שמעון בן שטח בירושלמי בבא בתרא ב’:ה’, דפוס ויניציאה, דף ח’ ע”ג).

יתר על כן, הרמב”ם מדגיש ש”אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות” חייב להיזהר במיוחד מ”דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינם עבירות – הרי זה חילל את השם” (הלכות יסודי התורה ה’:י”א). אין ספק שהמכתב הנ”ל שפורסם על ידי הרבנים בשבוע שעבר היה חילול השם שחילל את שם השם בעיני העולם.

ג) משום איבה

חז”ל אסרו על יהודים לעשות דברים מסוימים הקשורים לנוכרים, אבל חז”ל בעצמם התירו חלק מהדברים האלה “משום איבה”, כדי למנוע איבה וכעס של הנוכרים כלפי היהודים (אנציקלופדיה תלמודית, ערך “איבה”, כרך א’, טורים תצ”ב-תצ”ג). ולכן, אפילו אם יטען מישהו שאסור למכור או להשכיר קרקע או דירות לנוכרים בארץ ישראל, אפשר להתיר את הדבר “משום איבה”. אין ספק שאפליה נגד נוכרים במדינת ישראל יכולה להוביל ליותר התקפות נגד יהודים בארץ ובחו”ל ולסירובם של נוכרים להשכיר או למכור בתים ליהודים בחו”ל.

ד) “מפני דרכי שלום”

בתקופת התנאים (220-70 לספירה) יהודים, נוצרים ועובדי עבודה זרה גרו זה ליד זה בכפרים וערים רבים בארץ ישראל. ברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי (גיטין ס”א ע”א ומקבילות – ראו תשובתי בתשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, כרך ו’ [תשנ”ה-תשנ”ח], עמ’ 288-287)מונה שורה של תקנות שחז”ל תיקנו “מפני דרכי שלום”, וביניהן “מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, מבקרים חולי גויים עם חולי ישראל, וקוברים מתי גויים עם מתי ישראל”. גם המשנה (גיטין ה’:ח’-ט’) מונה תקנות דומות. מקורות אלה אינם מתייחסים לנושא הספציפי שלנו, אבל השכרת או מכירת דירות לנוכרים במדינת ישראל היום מתאימה מאד לגישה של “מפני דרכי שלום” המצויה בספרות חז”ל.

ה) “שעליך שנוי, לחברך לא תעשה”

יש סיפור מפורסם בתלמוד הבבלי (שבת ל”א ע”א) על גר שבא להלל ואמר “גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת”. הלל הסכים לגיירו ואמר לו בארמית: “דעלך סני לחברך לא תעבד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור” – “שעליך שנוי לחברך לא תעשה, זו היא כל התורה כולה והשאר פירוש לך למד”.

במשך 1900 שנה, מחרבן בית שני ועד המאה העשרים, יהודים הופלו לרעה על ידי נוכרים. יתר על כן, נוכרים לעתים תכופות סירבו למכור קרקע או להשכיר דירות ליהודים. זאת הסיבה שיהודים גרו בגטאות במשך מאות בשנים ותופעה זאת הגיעה לשיאה באירופה הנאצית. אפילו בארה”ב, היו הרבה ערים ושכונות שבהן תלו שלטים: no dogs and Jews allowed”” –“כלבים ויהודים אינם מורשים”. כעת, לאחר 1900 שנה, כשיש לנו מדינה ריבונית ואני מהווים בה הרוב, עלינו לנהוג לפי העיקרון של הלל שהיה לדעתו כל התורה כולה: “”שעליך שנוי, לחברך לא תעשה”.

ו) “ואהבתם את הגר”

בתורה יש מצוות רבות המתייחסות ל”גר תושב” (ראו ספרי Insight Israel, ירושלים, 2003, עמ’ 89-85). למרות שקיימת מחלוקת בין הפוסקים האם מצוות אלו חלות על נוכרים הגרים במדינת ישראל היום (ראו שם), הרוח של מצוות אלודורשת מאיתנו להתייחס לכל הנוכרים בארץ ישראל בכבוד: “ואהבת לו [=לגר] כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים”(ויקרא י”ט: ל”ג-ל”ד).

ז) חוקי מדינת ישראל

מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית המבטיחה זכויות שוות לכל אזרחיה והאוסרת גזענות והסתה לגזענות.

כפי שהוכחתי במקום אחר (תשובות ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל, כרך ו’ [תשנ”ה-תשנ”ח], עמ’ 316-315) המוסדות הדמוקרטיים של מדינת ישראל אינם דבר שיש “לסבול” אותו, שהוא מחוץ לתחום ההלכה. אדרבה, הם חלק אינטגראלי של ההלכה, החשוב לא פחות משמירת שבת או כשרות. יש שלוש הוכחות לטענה זאת:

א) האמורא שמואל שחי בבבל במאה השלישית טבע את המטבע ההלכתי “דינא דמלכותא דינא” (נדרים כ”ח ע”א ומקבילות), שפירושו שיהודים חייבים לשמור את חוקי המדינה שבה הם יושבים. אבל הרבה פוסקים סברו שמושג זה חל גם על מדינה יהודית (אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז’, טורים ש”ז-ש”ח). אם כן, ההלכה מחייבת יהודים לשמור את החוקים החילוניים, כביכול, של מדינת ישראל.

ב) במשך כמעט אלפיים שנה, כל “קהל” יהודי היה מתנהל באופן דמוקרטי על סמך סוגיא תלמודית (בבא בתרא ח’ ע”ב; והשוו מנחם אלון, המשפט העברי , מהד’ ג’, ירושלים, תשמ”ח, פרק י”ט). מדינת ישראל היא הגירסא המודרנית של ה”קהל” ויש להתייחס למוסדותיה הדמוקרטיים באותה מידה של כבוד וסמכות שהיו ל”קהל” בתקופת התלמוד ובימי הביניים.

ג) הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב שאול ישראלי, שניים מגדולי הציונות הדתית במאה העשרים, הסבירו שבימינו, מכיוון שאין מלך יהודי, ממשלת ישראל ומנהיגיה ירשו את מקומו של המלך ויש לציית להם בהתאם (שו”ת משפט כהן, סימן קמ”ד, עמ’ של”ז-של”ח ועמוד הימיני, שער א’, סימנים ז’, ט’).

ח) הטור החמישי

יש אמרה מפורסמת ששמעתי לפני שנים רבות מהרב טוביה פרידמן ז”ל. אחד מספרי ההלכה הקלאסיים המכונה “ארבעה טורים” נכתב על ידי הרב יעקב בן אשר בטולידו במאה הארבע-עשרה. ברם, כשרב כותב תשובה או פוסק הלכה עליו להסתמך גם על הטור החמישי – השכל הישר. גם זה חסר בגילוי הדעת של הרבנים שפורסם בשבוע שעבר.

ט) הלכה למעשה

לפיכך, על פי הלכה, מותר למכור או להשכיר קרקע או דירות לנוכרים בארץ ישראל על סמך כל המקורות שהובאו לעיל.

לבסוף, אם אנו מודאגים שיש אזורים במדינה כגון הגליל הזקוקים ליותר יהודים, עלינו לטפל בעניין דרך חינוך ציוני ולא דרך אפליה. ואם יש חשש שגושים של דירות נרכשים על ידי איראן או ערב הסעודית, אזי ממשלת ישראל חייבת לטפל בנושא כבעיה לאומית (וכך כתב הרב הרצוג במאמרו הנ”ל).

הרב דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

ח’ טבת תשע”א