בנעורי ראיתי סרט טלויזיה אמריקאי, אולי מיני-סדרה – שכחתי את השם – שעסק בקבוצת חברים החווים יחד את אירועי שנות הששים התוססות בארצות הברית. אני זוכר אותו רק בגלל שורה אחת מסצנה אחת שעשתה עלי רושם עז… אפשר לומר: שינתה את חיי. סוף הסרט עסק בסוף התקופה, במעבר בין שנות הששים לשנות השבעים, עשור מאוד שונה שיזכה בארצות הברית במרוצת הזמן לתואר “עשור האני”. בסצנה הודיעה אשה לחברתה שהיא עוברת לעיירה קטנה ומתנתקת. חברתה הזכירה לה את עוולות העולם הגדול ואת כל מלאכת הקודש והפעילות החברתית שהעסיקה את הקבוצה בשנים האחרונות, וגערה בה ואמרה: “THERE IS A WHOLE WORLD OUT THERE!”. ועל כך השיבה חברתה, עם יד על החזה, “THERE IS A WHOLE WORLD IN HERE! “.

רבים מאתנו נמשכים לרעיון “תיקון עולם”, וחלק מאתנו אף רואים בו תמצית המסר של התורה, ומטרת חיינו כיהודים. מושג זה מתקשר באופן מאוד טבעי לראש השנה, שלפי המסורת הוא יום בריאת העולם, יום המלכת הקב”ה למלך העולם, והיום שבו הוא דן את עולמו לשבט או לחסד. הביטוי “תיקון עולם” יסודו בפיוט שנכתב במקור כהקדמה לפסוקי מלכויות שבתפילת ראש השנה (ועדיין משמש בתפקיד זה גם לאחר שהוא אומץ, מחמת יופיו, בתפילה היומית): הפיוט “על כן נקווה”, שבו מצאנו את המשפט: “לתקן עולם במלכות שדי”.

האוניברסאליות של ראש השנה יסודה בשיטת רבי אליעזר בבבלי ראש השנה יא ע”א, שלפיה בתשרי נברא העולם. אך לפי הדרשה לראש השנה שבפסיקתא דרב כהנא, לא היום הראשון של בריאת העולם חל בתשרי, אלא היום הששי: יום בריאת האדם. הערך האונברסלי של ראש השנה בא לידי ביטוי בין אם נציין אותו כיום בריאת העולם ובין אם נציין אותו כיום בריאת האדם, שלפי משנה סנהדרין ד:ה נברא יחידי כדי שכל אחד ואחד יאמר “בשבילי נברא העולם”. באמת מודגשים בתפילות היום מימדים כלל-עולמיים של יום הדין לצד מימדים מאוד אישיים: הקב”ה בוחן לבבות של כל אחד ואחד, אבל גם על המדינות בו ייאמר: איזו לחרב וכו’.

מתקני עולם חגגו הקיץ במדינת ישראל – אלו עם דגלים כתומים ואלו עם דגלים כחולים – ויצאו ל”יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”. אלו ראו בכך הזדמנות אחרונה לתקן את העולם ברוח ההבטחות של ספר בראשית, ולהצהיר קבל עם ועדה שהגבולות שהתווה הקב”ה בפני אברהם אבינו לבניו אחריו הם הם גבולות העולם המתוקנים. אלו ראו בכך הזדמנות אחרונה להחזיר את גבולות מדינת ישראל לפרופורציות סבירות, שיביאו לידי ייצובם ויציבותם של גבולות העמים השוכנים באזור, בהתחשב במספר בני ישראל ומספר בני ישמעאל כאחד.

והנה יום לפני תחילת מהלך ההתנתקות, בערב תשעה באב, שבת חזון תשס”ה, ישבתי בבית הכנסת והרהרתי, כמו כל עם ישראל, באירועים הקרבים ובאים. ופתאום קרא בעל הקורא בתורה פסוקים נשכחים מסוף פרשת דברים, פסוקים שודאי שמעתי וקראתי ולמדתי בעבר, אבל בכל זאת באו בהפתעה, והכו אותי בתדהמה ברלוונטיות שלהם. הקב”ה מצוה את משה מצוה מפורשת: “קומו סעו ועברו את נחל ארנן. ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה” (דברים ב:כד). ומה עושה משה? “ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום, לאמר: אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאול…” (שם, פסוקים כו-כז). משה מפר באופן מאוד בוטה את הצו של הקב”ה: הוא מצטווה להתגרות בסיחון מלחמה, ובמקום זה הוא שולח שליחי שלום. והקב”ה מתעלם, ומסדר את הדברים כפי שרצה מלכתחילה בלי עזרתו של משה:

ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו, כי הקשה ה’ אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה. ויאמר ה’ אלי ראה החלתי תת לפניך את סיחן ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו. ויצא סיחן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה. ויתנהו ה’ אלהינו לפננו ונך אתו ואת בנו ואת כל עמו. (שם, פסוקים ל-לב)

כשהכה משה בסלע בטעות במקום לדבר אליו, הגיב הקב”ה בזעם, וקטע את חלום חייו רגע לפני הגשמתו. זה העונש החמור ביותר שניתן להעניש אדם שהקדיש את כל חייו למטרה אחת. ואילו כאן, כשהתעלם משה לחלוטין, ובזדון, מלתרום את חלקו בייצוב גבולות עמים לפי התוכנית האלוהית, אלוהים מתעלם, ומגשים את תוכניתו ללא קשר לרצונו של משה. הוא נוטל מסיחון את בחירתו החופשית ומקשה את לבו, כדי לייצב גבולות עמים כרצונו.

לאמור: התפקיד שהקב”ה מייעד לנו בתיקון העולם אינו משמעותי כל כך. ימין ושמאל הם מחשבות רבות בלב איש, אבל עצת ה’ תקום ממילא, ללא קשר למאמצים מכאן או מכאן. ימין או שמאל תפרוצי, אבל את ה’ תעריצי. ושימו לב: “על כן נקווה לתקן עולם במלכות שדי” לא נאמר, אלא “על כן נקווה לך ה’ אלהינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי”. אנחנו לא מקוים לתקן את העולם. אנחנו מקוים שהקב”ה יתקן את עולמו.

כך לגבי היקום החיצוני על כלל תושביו, וכלל הטבע המרכיב אותו. אבל יש עולם אחר. יש עולם ומלואו בפנים, in here, ועל תיקון העולם ההוא אנחנו מופקדים. משה לא נענש כש”שבר שמאלה” על פי מצפונו בעוד שהקב”ה התוה מדיניות ימנית, אבל הוא נענש גם נענש כשהתפרץ בזעם על הסלע וצעק אל בני ישראל “שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים”. בגלל רגע אחד של חוסר הרמוניה פנימית, נחטף חלום חייו של משה ממנו רגע לפני הגשמתו. מה יותר גורלי: הוצאת מים מסלע על ידי דיבור לעומת הכאה, או מדיניות השלום והמלחמה ביחסי ישראל עם שכניו? ברמה האלוהית קשה לדעת, אבל דבר אחד ברור מן התגובות השונות של הקב”ה לשתי ההפרות של הצו האלוהי: ברמה האנושית, היחיד אחראי לתיקון נפשו. בתיקון העולם הוא יכול לנסות להתערב, אבל אין לזה הרבה משמעות.

האם זה אומר שהיחיד אינו משפיע על העולם? חכמי הדאו הסיניים סברו באופן פרדוקסלי שהאדם משפיע יותר ככל שהוא מנסה להשפיע פחות. המאמץ להשפיע גורם לחוסר השפעה או להשפעה לא רצויה, שלפעמים יוצא שכרה בהפסדה, בעוד שנסיון הפרט לתקן את עצמו לחיות בהרמוניה עם טבעו משפיע מאליו על הסביבה:

התוכל לאהוב, בלי לכפות?
להזיז שערי שמים, ולהישאר דומם?
לתפוס ארבע כנפות תבל, בלי לפעול?
להצמיח ולכלכל,
להצמיח — לא לרכוש,
לפעול ללא ציפיות,
להנחות ולא לשלוט:
זה הכושר העליון. (דאו דה צ’ינג, פרק י’)

גם חכמינו הזהירו מפני נסיונות שווא להשפיע על הסביבה. התנאים בפרקי אבות העריכו את מי שמתרחק מן השררה ומן הרבנות (משנה אבות א:י), ואפילו את מי ש”חושך עצמו מן הדין”, כלומר מתחמק מתפקיד הדיין (שם, ד:ז). הם הסתייגו ממי שמנסה לא רק להנחות, אלא גם לשלוט: “אל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה” (שם, ד:ח). חז”ל אף היו מודעים לפרדוקס שתיארו החכמים הסיניים, וקבעו:

כל המשפיל עצמו, הקב”ה מגביהו. וכל המגביה עצמו, הקב”ה משפילו.
כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו. וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו.
וכל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה, השעה עומדת לו.
(בבלי עירובין יג ע”ב)

“לדחוק את השעה” פירושו לנסות לתקן את העולם. “להידחות מפני השעה” פירושו להשלים עם העולם, עם קצבו הטבעי, עם מהלך האירועים כפי שהם מתרחשים. הבה נקדיש את ראש השנה הבא עלינו לטובה, ואת חיינו לאחריו, לתיקון הנפש, ולא לדחיקת השעה. אם תיקון הנפש של כל אחד ואחדיצליח, תיקון העולם מובטח לנו ממילא.