(מאמר זה הוא קיצור של דברי ברכה שנאמרו בטקס חנוכת הבית של מרכז שכטר לתרבות יהודית בנווה צדק, כ”א אייר, תש”ע, 5.5.2010.)

בעוד כמה ימים נחגוג את חג השבועות המכונה “זמן מתן תורתנו”. ברצוני להציג שני מקורות המייצגים שתי גישות הפוכות למתן תורה וליהדות:

הגישה הראשונה היא הגישה הכפייתית המופיעה בשבת פ”ח ע”א:

“ויתיצבו בתחתית ההר” (שמות י”ט:י”ז) אמר רב אבדימי בר חמא: מלמד שכפה הקב”ה על ישראל את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

גיגית היא כד ענקי. כלומר, לפי ר’ אבדימי בר חמא, ה’ אמר לעם ישראל: קבלו את התורה ואם לאו – אני הורג אתכם.

הגישה השנייה היא הגישה הרצונית/הוולונטרית, המופיעה בספרי דברים, פרשת וזאת הברכה ובפסיקתא רבתי כ”א (על פי ספר האגדה, עמ’ נ”ט):

“ויאמר ה’ מסיני בא [וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש]” וגו’ – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: “לא תרצח”. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אביהם רוצח הוא… – אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף… – אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל… – אין אנו יכולים לקבל את התורה. לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה. ואחר כך בא לו אצל ישראל, אמרו לו: “נעשה ונשמע” (שמות כ”ד:ז’), זהו שנאמר: “ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, מימינו אש דת למו”.

כלומר, ה’ הציע את התורה לעם ישראל “אם ירצו ויקבלו את התורה” והם החליטו מרצונם החופשי “נעשה ונשמע”.

מאז קום המדינה הרבה רבנים במדינת ישראל נוקטים בגישה הראשונה, בגישה הכפייתית. הם אומרים: אתם הציבור היהודי חייבים להתחתן אצלנו ולהתגרש אצלנו ולהתגייר אצלנו, והם אפילו אומרים “פה תהא קבורתכם”, שחייבים להיקבר אצלנו. הגישה הזאת רק מצליחה להבריח יהודים מבית הכנסת ומן היהדות. אלפים מתחתנים בחו”ל או לא מתחתנים בכלל; אלפים לא מתגיירים למרות שהם רוצים להתגייר; ואלפים נקברים בקיבוצים ובבתי קברות אלטרנטיביים – כי הם לא רוצים שמישהו “יכפה עליהם הר כגיגית”.

ארבע העמותות השוכנות במכון שכטר בירושלים, וכן קהילת סיני ומדרשת עיון בתל-אביב, נוקטות בגישה השנייה, בגישה הרצונית/הוולונטרית. אנחנו מציעים את התורה לעם ישראל בצורה פתוחה ומושכת ולמעלה מ-40,000 ישראלים אומרים “נעשה ונשמע”.

הבניין המקסים הזה, “מרכז שכטר לתרבות יהודית – בניין קרן לגסי הריטג'” יאפשר למכון שכטר, לקהילת סיני ולמדרשת עיון להפיץ את מעיינותיו החוצה ולהרחיב את פעילותנו לאלפי יהודים בנוה צדק, בתל-אביב, ובאזור המרכז על מנת שיאמרו “נעשה ונשמע”.

ברצוני לסיים במנהג לשבועות שהתחיל באשכנז ובצרפת במאה השתים-עשרה (ר’ אלעזר מורמייזא, ספר הרוקח, סימן רצ”ו):

מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה… כעלות השחר יום עצרת [=שבועות] מביאין הנערים… מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם “ויתיצבו בתחתית ההר”.ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם “כאשר יישא האומן את היונק”, “ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו”. ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג”ד תשר”ק, “תורה ציווה לנו”, “תורה תהא אומנותי”, “ויקרא אל משה” וקורא הרב כל אות ואות מן א”ב והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר”ק והתינוק אחריו, וכן “תורה ציווה” וכן “תורה תהא” וכן ויקרא. ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו. ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה “ה’ אלוהים נתן לי לשון לימודים…” וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו, ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה “ויאמר אלי בן-אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק”. וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו. ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב…

מנהג זה מבטא היטב את הגישה החינוכית של מכון שכטר, קהילת סיני ומדרשת עיון: לימוד תורה הוא תענוג. התורה מתוקה כדבש ומוכנה לאכילה כביצה קלופה. המשימה שלנו ברורה: ללמד תורה לכל עם ישראל בצורה פתוחה ונינוחה, עד שיאמרו כל העם “נעשה ונשמע”!