ברחוב פוסעת גברת עם חתול תחת זרועה, ממהרת לבצע אחת ממשימותיה היומיות: רכישת מוצרי מזון בחנות המכולת להזנת משפחתה. הגברת נמלכת בדעתה ופונה לדרכה בלי לרכוש דבר, למגינת לבה של החנוונית.

תמונה זו פותחת את המערכה הראשונה של הקרנפים, מחזה־אבסורד משנות החמישים של המאה הקודמת שכתב יוג’ין יונסקו. לגברת מקצוע: “עקרת בית”. במחזה מככבים מקצועות אחרים שבדרך כלל ממלאות אותם נשים נעדרות שם ובעלות תכונות סטריוטיפיות: אשת החנווני, “החנוונית”, אישה פשוטה וגסת הליכות שמעייניה נתונים לרווח שתפיק ממכירת סחורתה; “המלצרית”, נערה פשוטה וחסרת השכלה הנתונה להתעמרויותיו של מעסיקה; “אשת איש”, הגב’ שור; ודייזי “המזכירה”. דייזי היא צעירה חיננית ומושא אהבתו של חברהּ לעבודה וגיבור המחזה (האם הוא באמת גיבור?) העונה לשם בראנז’א. דמויות הנשים אינן במוקד המחזה אך הן פונקציונאליות להתפתחות העלילה. בזכותן ייגאל, או לא, מי שתלוי בהן. האם תציל הגברת את חתולהּ מרמיסת קרנף השועט ברחובות העיר? האם ינצל בראנז’א ממר גורלו בזכות אהבתה של דייזי? יונסקו לא חס על איש מדמויותיו, גברים או נשים. כולם עמדו מנגד בשעוט הקרנפים, כולם השלימו עם הימצאותם ואף הפכו לקרנפים – קרי ליצורים גסים ואלימים בעצמם.

השנה החולפת השביעה אותנו לעייפה ב”מצבי קרנף” שבהם כיכבו נשים. אין מדובר באישה מסוימת בעלת שם ותכונות אישיות אלא בהכללה סטריוטיפית של ה”אישה” באשר היא אדם ממין נקבה. כלפי נשים שהפגינו עצמאות מחשבה ומעשה ושחרגו מתכתיבים פטריארכליים מיושנים ננקטה ענישה: העלבה והגחכה וניסיונות חוזרים ונשנים להעלמה ולהשתקה. תעיד על כך “הבחורילה” המפגינה כושר שכלי ומצטיינת בלימודיה; “החיילת” שאין זה “בטבע שלה” להרוג ואיננה אמיצה דיה בכדי להפעיל כהלכה מכשירי צבא ולמעשה מסכנת את חבריה ואת החברה הזקוקה להגנה התלויה בכישוריה; “התלמידה” הפתיינית המשתתפת בטקס במצוות בית ספרה והמתבקשת לפנות את מושבה ולגלות ליציע מרוחק עם חברותיה; “עקרת הבית” היוצאת לקניותיה בצהרי יום קיץ ומתבקשת לכסות את זרועותיה בהיכנסה לחנות; ותיארך הרשימה עוד ועוד. זו מעידה על ניסיונות מתמידים לשנות את המרחב הציבורי בישראל מהשורש ובכך לעקר את המהפכה הציונית מערכיה המכוננים.

כוחה הגדול של תנועה לאומית, ציונית כאחרת, נובע מהלגיטימציה החברתית שרכשה לא במעט בזכות הישענותה על העבר. אף הציונות בחרה יסודות שהיו מוכרים ומקובלים על ציבור תומכיה והם יכלו להזדהות עימם. כדי להנחילם לחבריה יצרה הציונות מסורת לאומית חדשה שהייתה הכוח המניע ל”הזמנת” מופעים תרבותיים חדשים. המופעים התרבותיים לסוגיהם שימשו ערוצים להפצת מסרים וערכים שביקרם חפצו מנחילי התודעה הלאומית וסוכניהם. אולם הציונות ביקשה ליצור חברה חדשה שבה יוטמעו המרכיבים הלאומיים החדשים ששאבו תוקפם לא רק מן העבר אלא מעקרונות מהפיכת הנאורות שקדמה לה. בין העקרונות הללו היו חילון ערכים דתיים, יצרנות ועמלנות ושוויון בין המינים. הרכיבים החדשים איפיינו את התנהלותו של הפרט החבר בחברת הלאום והיו “להביטוס” שלו. הללו לא פסחו על דפוסי לבוש ועיצוב הבית, על צריכת תרבות מסוימת ועוד. לאימוץ הרכיבים החדשים חשיבות רבה משום שהחברה היהודית בארץ הייתה, ועודנה, חברת מהגרים. את הקשר ואת הזיקה למקומם החדש פיתחו קברניטי הציונות בעשייה מכוונת ועקיבה. סוכני חינוך ותרבות למשל, ייצרו באמצעים שונים רגש שייכות של התלמידים ומשפחותיהם למקום ולחברתם החדשה.

היכן היו אמורות להשתלב הנשים? התנועה הציונית, כתנועות לאומיות אחרות, ייחדה לאישה תפקיד מעשי: אם האומה היולדת את ילדיה ותפקיד סמלי של ייצוג האומה. כסמל לאומי נתפסה האישה אחראית על המשכיות האומה ונצחיותה. “מושא הייצוג” בלשונה של נירה יובל־דיוויס, חוקרת הזיקה בין מגדר ללאומיות, סייע לקבע את האישה בתפקידיה המסורתיים כרעייה ואם ולתיחומה במרחב החיים הפרטי. מכאן, שהציונים לא פרמו לחלוטין את ההסכמה הרווחת בדבר מקומה של האישה בחברת הלאום ותפקידיה הארציים והסמליים. ברם, נשים ציוניות מודעות ומשכילות נאבקו לשינוי משוואה זו. הן לחמו לפריצת תיחומן המפלה בזירה הפוליטית, בעולם התעסוקה ובהתיישבות. הן תבעו הכרה בהן כשותפות שוות לחבריהן במכלול תחומי העשייה הלאומית שביטוייה היו בין השאר שינוי שפת החוק והמשפט. הן קרעו את מחיצות ההפרדה במרחב הציבורי, וסייעו ליצירת חברה שוויונית יותר שאיננה מקבלת – על פי חוק – הסדרים מגדריים מפלים.

כיום עומדים הישגים אלה תחת מתקפה מתמדת. הפרדה מגדרית הופכת להיות “המצב הטבעי”. רבים השותפים למהלכים אלה, כל גורם וסיבותיו או נימוקיו עימו. כמו במחזהו הנזכר של יונסקו, אנו עדים אף לדרכם לרוקן את השפה מתוכן קונקרטי ולהפיכתה לחלולה. שוחרי “הסדר הטבעי” הישן מכבירים ציטוטים הלקוחים ממקורות קדמוניים שבהם נמסכת פרשנות חדשה ומגמתית המסלפת לעיתים קרובות את מובנם המקורי. טקטיקה זו היא בת לווייתם של “הקרנפים”. מי ייתן והשנה החדשה תפגישנו עם ה”בראנז’א” הנמנע מהתקרנפות לא משום שהוא לא גיבור שכשל אפילו במאוויי ההתקרנפות, אלא משום ההכרה והמחאה הגלויה נגד אי־הצדק והסכנה הטמונה בהתקרנפות לכל פרט בחברה ולחברה בישראל כולה.