‘משנכנס אב – ממעטין בשמחה’ – כך מציינת ההלכה במשנה מסכת תענית את התקופה המקדימה את צום תשעה באב, יום שהיה מועד לפורעניות לעם ישראל במשך ההיסטוריה, ביניהן חורבן בית המקדש הראשון והשני. מיעוט השמחה הוא המאפיין העיקרי של יום תענית זה, השונה משאר תעניות הציבור ה’היסטוריות’ (צום גדליה, עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז) בכמה מישורים:ביתר התעניות קיים איסור אכילה ושתייה רק מן הבוקר עד הערב, ואילו בתשעה באב חל האיסור כבר מהערב, כמו ביום הכיפורים.

כמו כן, נוהגים בתשעה באב מנהגי אבילות ועינוי שאינם נוהגים בשלוש התעניות האחרות: אין נועלים נעלי עור, אין רוחצים רחיצה של תענוג, אין אדם שואל בשלום חברו, ואף אין לומדים תורה אלא באותם הקטעים המזכירים את הפורענויות. אם שאר התעניות נתקנו “כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה… שבזיכרון דברים אלו (כלומר, המעשים הרעים שעשו אבותינו שגרמו לפורענויות) נשוב להיטיב”, יום תשעה באב מוקדש בעיקר לאבלות על האבדן של חורבן בית המקדש.

הבדל זה בולט במיוחד בסדר התפילות של היום: במקום הסליחות שנאמרות בשאר התעניות, מוקדש רוב הזמן בבית הכנסת, בערב וביום, לאמירת פיוטי ה’קינות’. הבסיס המקראי לקינות הוא, כמובן, ספר איכה, המכיל חמש קינות שחוברו לפי המסורת על ידי ירמיהו הנביא; ספר זה, יחד עם המדרשים והאגדות המספרים את המאורעות השונים של תקופות החורבן שנאספו בתקופת חז”ל, שימש מקור השראה לפייטנים הגדולים בחיבור הקינות הרבות שנועדו לתשעה באב. קינות אלה נערכו בעריכות השונות לפי מנהגי הקהילות.לסידורי הקינות הנאמרות בקהילות אשכנז השונות קיים בסיס משותף רחב, המבוסס בעיקרו על אוסף הקינות שחוברו על ידי הפייטן הארץ-ישראלי הקדום, ר’ אלעזר בירבי קליר (המכונה ‘הקליר’), אליהן התווספו קינות אחרות שחוברו על ידי גדולי הפייטנים וחכמי התורה של תקופת ימי הביניים. קינות אלה נאמרות מקצתן בבית הכנסת בלילה, לאחר קריאת מגילת איכה, אך מרביתן נאמרות על הסדר בתפילת הבוקר, לאחר קריאת התורה וההפטרה.

הקינה, היללה והבכי הם השלבים הראשונים בתהליך ההתאבלות על אבדון. התגובה הראשונה של מי שחווה שבר ואסון גדול היא הצעקה, ‘איך?’: ‘איך קרה לי דבר כה נורא?’ הקורא והמקונן אינו מבקש תשובה לשאלה; די לו להכריז על שאלת השאלות: ‘למה זה קרה דווקא לי?’ – והצעקה עצמה נותנת פורקן לייאוש ולסבל. באופן פרדוקסאלי, ככל שהשבר גדול יותר, נורא יותר ומובן פחות – ככל שהמקונן יכול להרבות בתיאורים של הסבל – הוא מוצא פורקן ונחמה גדולים יותר מן הקריאה והצעקה, בדומה לאותם הזקנים והחולים המרגישים צורך להרבות בדיבור על סבלם הנפשי או הפיזי הקשה.

כך עושה הפייטן ר’ אלעזר הקליר. קובץ הקינות מתחיל בסדרה של פיוטים בהם זועק הפייטן, בשפה ציורית מלאת רמיזות וכינויים, בלשונה של המגילה המקראית, ‘איכה’:

איכה אצת באפך לאבד ביד אדומים אמוניך?!
אצת – מיהרת. באפך – בכעסך. אדומים – כינוי לרומא. אמוניך – נאמניך, כינוי לישראל.
איכה תפארתי מראשותי השליכו!

בפיוטים אלה, כמו בכל פיוטיו, שוזר הקליר מאורעות היסטוריים מקראיים הנוגעים לחורבן בית המקדש הראשון יחד עם אגדות חז”ל, ביניהן אלה המאירות על המאורעות המקראיים, ביניהן מספרות על האירועים של חורבן בית המקדש השני ולאחריו. בפיוטיו אינו נמנע הפייטן לשאול ולדרוש הסבר מהאל על ההבטחות שהבטיח בעבר לישראל:

אתה אמרת: ‘היטב איטיב עמך’, ‘ונפלינו אני ועמך’ –
ולמה בני בליעל חללו שמך, ולא שפכת עליהם זעמך?!
‘היטב איטיב עמך’,בראשית לב, יב. ‘ונפלינו אני ועמך’ – שמות לג, טז.

לקראת סופה של סדרה ראשונה זו מופיע פיוט שבו מוצא המקונן סיפוק כמעט מזוכיסטי בהערמת תמונות על גבי תמונות של הסבל הנורא, הקשה והבלתי-מובן מכולם בשעת החורבן, מותם הנורא של ילדים וחפים מפשע באירועים מחרידים. גם אלה מבוססים על אירועים המוזכרים במקרא ובאגדות חז”ל, בהם נאלצו יהודים שנשארו בירושלים הנצורה לאכול בשר אדם:

אם תאכלנה נשים פרים, עללי טפחים – אללי לי!
אם תבשלנה רחמניות ילדיהן המדודים טפחים טפחים – אללי לי!

אולם, דווקא כאן, בשיא הצעקה והסבל, יוצר הקליר תפנית מפתיעה, ועובר מן הצעקה כלפי שמים אל האשמה שמיימית כלפי העם:

ורוח הקודש למולם מרעים: הוי על כל שכני הרעים!
מה שהוקראם מודיעים; ואת אשר עשו לא מודיעים?!
על כל שכני הרעים – ירמיה יב, יד, וראו בהמשך שם.

זהו שלב שני בתהליך ההתאבלות הבא לאחר הבכי והצעקה, והוא שלב של צידוק הדין, הכלול בתוך מסגרת רחבה יותר המאפיינת את תגובותיהם של חז”ל לאסונות הפוקדים את העם.מבלי לבטל את עומק הצעקה ומבלי לתת לה הסברים, עובר הפייטן להכרזה של צידוק הדין של מעשי שמים,אותם הוא
מעמת עם חטאי העם:

לך אדני הצדקה באותות אשר הפלאת מאז ועד עתה …
ולנו בושת הפנים בדופי אשר נמצא בנו, כמעשיהם עשות.
לך אדני הצדקה … ולנו בושת הפנים – דניאל ט, ז.
כמעשיהם עשות,ראו ויקרא יח, ג: ‘כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו.’

אולם שלב זה מתחלף במהרה, כאשר מזכיר הפייטן באותו פיוט את חסד האל כלפי העם המתבטא בהמשך קיומו משך הדורות, וכולל בתוך ‘בשת הפנים’ של העם את הכמיהה הכנה של העם לתשובה:

לך אדני הצדקה בשני חורבנות שחרבו בבצענו – ואנו קיימים,
ולנו בשת הפנים בשובנו אליך בכל לב, שתשוב אלינו ברחמים.

מכאן עובר הקליר לשלב השלישי בהתאבלות, הוא התפילה הנאמרת מתוך כאב עמוק על אירועי החורבן ומתוך רוח של תשובה:

הטה אלהי אזנך לועזים מעיזים מצח: ‘לכו ונלחמה אתו בביתו!’ …
ושמע אנקתנו וקנא קנאתנו, והאר פניך על מקדשך השמם!
לועזים – זרים.

הקינות הסתיימו, בעריכה הקדומה, בסדרה של פיוטי נחמה – הוא השלב הסופי של תהליך הקינה. רוב הקינות האלה לא נתקבלו בקהילות אשכנז, כנראה בגלל הרצון לא להזכיר דברי נחמה עד לשעות אחר הצהרים. אולם שרדו שני פיוטים המסיימים את הקינות הקליריות בסידורי אשכנז היום, המבוססים על מפגש מרגש בין ירמיהו הנביא ובין ‘אשה יפת תאר’, המגלמת את דמותה של כנסת ישראל (ה’כלה’ של שיר השירים). ‘אשה יפת תאר’ היא, אך גם ‘מנוולת’ (= מלוכלכת בבגדיה), ואינה מוכרת לירמיהו, המבקש לדעת את זהותה:

גוזרני עליך בשם אלוהים ואדם, אם שד לשדים את, או לבני אדם?
האשה מזדהה בזיהוים המקשרים אותה אל מאפייני האומה:

לא שד אני ולא גלם פחת, ידועה הייתי בשובה ונחת.
והן לשלש אני, ולשבעים ואחד, ולשנים עשר, וששים, ואחד.
שלש – האבות. שבעים ואחד – חכמי הסנהדרין. שנים עשר – שבטי ישראל. ששים – ששים רבוא, מספר של ישראל (הגברים) שיצאו ממצרים. אחד – אברהם.

האשה מבקשת מירמיהו להתחנן לאל בעדה, ואף מייעצת לו לצרף בתפילה זו את האבות ואת מנהיגי האומה, אהרן ומשה:

סיח לאלהיך, נביא ירמיה, בעד סוערה מכת עניה;
עד יענה אל ויאמר ‘דיה!’, ויציל בני מחרב ושביה…
קום לך ירמיה! למה תחשה? לך קרא לאבות ואהרן ומשה!
סוערה מכת עניה – ראו ישעיה נד, יא

ואכן עונה ירמיה לבקשתה, ופונה אל שלשת האבות ואל שני ה’רועים’ לבקש רחמים על עמם. אולם למרות תחינותיהם קורעות הלב, ‘איה זכות אבות?’, משיב האל, תוך הזכרת עוונות האומה:

מה אעשה לכם בני? גזרה היא מלפני!…
ואיך אתאפק על אמירת ‘לא הוא’?
‘לא הוא’ – ירמיה ה, יב: ‘כחשו בה’ ויאמרו “לוא הוא, ולא תבוא עלינו רעה…”.’

כלו תחינותיהם של האבות ללא ישועה. אולם קולותיהן של האמהות נשמעות עתה:

קול בכי לאה מתופפת על לבביה, רחל אחותה מבכה על בניה,
זלפה מכה פניה, בלהה מקוננת בשתי ידיה.

לנוכח אלה אין האל יכול עוד להתאפק, ומסתיים הפיוט בדברי נחמה והבטחה נשגבים, שאליהם אנו כמהים עד היום:

שובו תמימים למנוחתכם, מלא אמלא כל משאלותיכם!
שולחתי בבלה למענכם – הנני משובב גלות בניכם.
שולחתי בבלה למענכם – ישיעה מג, יד: ‘למענכם שלחתי בבלה’. חז”ל דרשו את הפועל כאילו מנוקד ב’פועל’ (שולחתי), ולכן קבעו: ‘בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם’.

אמן.

1. משנה תענית ד, ו.
2. ראו רמב”ם, משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ה, הלכות א-יא; שלחן ערוך, אורח חיים, סימן תקנ”ד.
3. רמב”ם, שם, הלכה א.
4. חי בארץ ישראל בסוף המאה השישית וראשית המאה השביעית, ונחשב המרכזי שבין פייטני ארץ ישראל הקלאסיים.
5. ראו המהדורה המדעית של דניאל גולדשמידט, סדר הקינות לתשעה באב כמנהג פולין וקהילות האשכנזים בארץ ישראל, ירושלים (מוסד הרב קוק), תשל”ז, עמ’ לה ואילך. שני הפיוטים המצוטטים מופיעים בעמודים לח-מ, מג-מו.
6. שם, עמ’ עז-עט.
7. שם, עמ’ עה-עז. ראו איכה ב, כ, והסיפור בספרא (מדרש הלכה לויקרא), בחקתי, פרק ו הלכה ג (על הפסוק ויקרא כו, כט), וראו מקבילות באיכה רבתי א, טז, ובתלמוד בבלי יומא לח ע”ב. השוו גם הסיפור מחורבן בית המקדש השני, המסופר על ידי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), מלחמת היהודים, ספר ו פרק ג, סעיפים 201-213.
8. מהד’ גולדשמידט, עמ’ עז. התפנית מופיעה כבר בדרשת חז”ל לפסוק איכה ב, כ, המופיעה במקורות המוזכרים בהערה הקודמת.
9. ראו משנה ברכות ט, ה: ‘חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.’
10. מהד’ גולדשמידט, עמ’ עט-פ.
11. שם, עמ’ פ.
12. שם, עמ’ פ-פב.
13. תיאור המפגש בין ירמיהו לבין כנסת ישראל מבוסס על אגדה במדרש פסיקתא רבתי, פיסקא כו (מהד’ ר’ מאיר איש-שלום, עמ’ קלא-קלב). פיוט זה מופיע בסידורים לאחר הפיוט ‘אז בהלך ירמיהו אל קברי האבות’ המספר על תחינותיהם של האבות והאמהות (מהד’ גולדשמידט, עמ’ צח-ק), אך בסידור המקורי של הקינות הוא קדם לו (ראו דברי גודלשמידט שם, עמ’ צח, ובמבוא, עמ’ ט).
14. שם, עמ’ קא-קב.
15. מבוסס על אגדה המופיעה במדרש איכה רבתי, פתיתחא כד (מהד’ בובר, עמ’ 26-28).
16. שם, עמ’ צח-ק.
17. שם, עמ’ ק.
18. מכילתא (מדרש הלכה לשמות), בא, פרשה יד (מהד’ הורוביץ-רבין, עמ’ 51-52).