הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

מאז סוף שנות ה-80 ועד מותה עסקה האמנית הלן אילון בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי. עבודותיה הבולטות ביותר בתחום נוצרו כסדרה של מיצבים תחת הכותרת: "פרויקט האלוהים: תשע בתים ללא נשים". "שחרור האלוהים" היא העבודה הראשונה והמרכזית בסדרת מיצבים אלה שהוגדרו על ידי חוקר האמנות היהודית האמריקאית  מת'יו ביגל כאחת מקבוצות העבודות הרדיקליות ביותר שנוצרו אי פעם בהקשר היהודי.

המיצב כלל כיסוי של חמשת חומשי התורה בנייר שקוף ומרקור בקו מאוזן  בצבע ורוד של כל המשפטים המיזוגנים והלא הומניסטים המיוחסים במקרא לאלוהים, כגון הפסוקים המחייבים אנס להתחתן עם האישה שאותה הוא אנס, היתר נישואים בכפייה עם "אשת יפת תואר" שנשבתה במלחמה, והגדרת הומוסקסואליות כתועבה. באופן זה סימנה אילון גם את כל ההתייחסויות לאלוהים כזכר. בנוסף, בקו מאונך סימנה האמנית את המקומות בהם חסרים סיפוריהן של נשים במקרא. למשל, בתיאורים הגנאלוגיים שבספר בראשית, בהם מוזכרים שמות האבות ונעדרים שמות האימהות.

כשהעבודה הוצגה במוזיאונים, הוצב לצידה שלט שכלל הצהרה של האמנית, ובו נכתב, בין השאר: אני מדגישה וממרקרת מלים של נקמה, הונאה, אכזריות ושנאת נשים, מלים המיוחסות במקרא לאלוהים […] איני משכתבת את  הטקסט, אלא בוחנת את הדילמה הזאת […] אני שואלת: 'מתי יחולץ אלוהים מתפיסות לא 'אלוהיות' שהושלכו עליו על-ידי בני-אדם?

בשנת 1996 העבודה הוצגה במוזיאון היהודי, ניו יורק, כחלק מהתערוכה”"Too Jewish? Challenging Traditional Identities"). התערוכה נדדה בין מוזיאונים שונים ברחבי ארצות הברית,  ועמה גם העבודה של אילון. אף שהעבודה של אילון הוצגה במוזיאונים יהודיים רבים בארה"ב, אילון עצמה כיוונה מראש את העבודה גם פנימה, כמעשה של אקטיביזם חברתי המופנה אל העולם הדתי, וכך היא החלה את עבודות הסימון שלה דווקא בבית הכנסת.

לצורך ציון תחילת העבודה על היצירה, ביקשה האמנית לקיים מיצג בבני ישורון, בית-כנסת של קהילה גדולה וחשובה באפר-ווסט-סייד במנהטן, ניו-יורק. היא הציעה לרב הקהילה, הרב רונלדו מטלון, לקיים בשבת מיצג פומבי בבית הכנסת שיסמן את תחילת עבודת סימון הספרים שלה. אילון תכננה לפרוס ספר תורה מהנקודה הגבוהה ביותר בבית הכנסת ועד לבימה שבמרכזו. היא תכננה לעמוד  על הבימה בידיים פרושות לרווחה כדי לקבל את צידו השני של ספר התורה אל חיקה. הרב סרב לכך בטענה שמדובר בחילול הקודש. לכן הם סיכמו שהיא תעשה פעולה אישית בבית הכנסת, ללא קהל וללא ספר תורה, באחד מימי השבוע. ואכן, בשנת 1990 החלה אילון את פעולות הסימון המתמשכות שלה בבית הכנסת. המילה הראשונה שהיא סימנה שם, היתה "ורדו" המוזכרת בספר בראשית בציווי לאדם לשלוט על החיות.

למרות שהרב מנע מהאמנית הצגה פומבית בבית הכנסת, היא המשיכה בדיאלוג עם רבנים. בכל פעם שהעבודה הוצגה במוזיאונים, האמנית דרשה מהאוצרים לקיים פאנל של רבנים שידונו בה. המפגשים שלה עם הרבנים במוזיאונים היו מהלך יוצא דופן. מפגשים מעין אלה אינם מתקיימים כמעט, ודאי לא בתוך מוזיאונים. מאוחר יותר, לאחר שהעבודה קבלה הכרה על ידי המוזיאון היהודי, מטלון הזמין את אילון להציג אותה בבית הכנסת. הרב הציע שהיא תציג את הספרים המסומנים במהלך "תיקון ליל שבועות" שבחג, שבו נוהגים ללמוד תורה כל הלילה. ביוני 1997 אילון הציגה אילון את הספרים על שולחן באולם בית-הכנסת בחג השבועות. הקהל הוזמן לעיין בספרים ולדון בהם עם האמנית. המהלך הזה הביא את היצירה ישירות לתוך הקהילה הדתית. בכך מימשה האמנית את העבודה כאקטיביזם חברתי המכוון לייצר שינוי ממשי בתוך העולם הדתי.

לאחר פעולתה של האמנית בבית-הכנסת היא ניהלה עם הרב מטלון דיון פרטי, ארוך ומעמיק סביב העבודה. הדיון פורסם בכתב העת היהודי-פמיניסטי Bridges בשנת 2000. בדיון בלטה עמדתה הרדיקלית של אילון. היא חידדה את הבעייתיות שיש בקריאת פסוקי השנאה, המיזוגניה והאפליה במסגרת הריטואל המתקיים בבית-הכנסת, ודרשה מהרב לבטל את קריאת הפסוקים הבעייתיים, כפי שאכן נעשה בקהילות פרוגרסיביות רבות. הרב סירב לכך תוך שהוא מציע פרשנות משלו לעבודה. מטלון, הדגיש דווקא את הפן המסורתי שבעבודה, ואת העובדה שבפועל האמנית לא מחקה פסוקים: "עבודת הסימון שלך מאפשרת לנו לשמור על הטקסט כמו שהוא […] אנו אוהבים את הטקסט, אפילו מנשקים אותו, אבל הטקסט המסורתי אינו סוף הסיפור".

הרב אכן התעקש להשאיר את הקריאה המסורתית בבית הכנסת כפי שהיא ולא להשמיט פסוקים בעייתיים, אבל בעקבות הצעה קודמת של האמנית הוא הציע להוסיף הצהרה לפני קריאת התורה בבית-הכנסת. ההצהרה תבהיר שהקהילה קוראת את הפסוקים המקראיים כפי שהם כיוון שהיא אינה מעוניינת להתכחש לדורות הקודמים, אולם עובדה זו אין משמעה בהכרח שהקהילה מקבלת את הכתוב במשמעותו הפשוטה. הדיסוננס בין עמדתוה של הרב לבין כוונתה של האמנית התחדד בתשובתה של אילון: "אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם. הם ניסו לדבר בשם אלוהים, אך דיברו בשם עצמם".

אם כן, העבודה "שחרור האלוהים" פעלה כאמנות חברתית  (socially engaged art), הפורצת מעבר לקירות המוזיאון וחותרת תחת המבנה הפטריארכלי של העולם היהודי הדתי, תוך כדי יצירת דיאלוג מאתגר עם נציגיו.

 

דוד שפרבר הוא חוקר אמנות עכשווית המתמחה באמנות יהודית ובאמנות הנוצרת בישראל ובממשקים שבין אמנות ותיאולוגיה. עד לא מכבר הוא שימש כעמית פוסט־דוקטורט במכון למוזיקה מקודשת באוניברסיטת ייל בארצות הברית, שם גם לימד במחלקה לתולדות האמנות וכן שימש כעמית־מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים.
כיום הוא ראש התוכנית ללימודי אוצרוּת אמנות עכשווית במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים וחבר בית המדרש הישראלי לרבנות, היברו יוניון קולג'. בשנת 2012 הוא אצר עם דבורה ליס את התערוכה הבין־לאומית 'מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית' במשכן לאמנות, עין חרוד.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן