הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים עִם יוֹנְקֵי שָׁדַיִם,

וְדָם עוֹלֶה בֵינֵיהֶם כְּיָם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדֵי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמַר: ‘הַאֵין דַּי לְדָם בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת שְׁאֵרִית הַשְּׁבִיָה?’

וְאָז שָׁקַט דָּם נָקִי, וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

(ספר קינות לט’ באב, “יום אכפי הכבדתי, ” יהודה הלוי)

אחד הסיפורים המוזרים על חורבן ירושלים נמצא בתלמוד הבבלי (גיטין נ”ז:, סנהדרין צ”ו:) אודות המפגש בין שני אישים כמעט בלתי ידועים מן התנ”ך – נבוזראדן וזכריה בן יהוידע. למרות שהשניים חיו בתקופות שונות בהפרש של 250 שנים, לפי התלמוד הבבלי הם נפגשו בהר הבית בזמן החורבן בשנת 586 לפה”ס

.לפי הפרק האחרון בספר מלכים (מלכים ב’ כ”ה:ח’-י”א) נבוזראדן, “רב הטבחים עבד מלך בבל” נבוכדנאצר, הוא האיש ששרף את בית המקדש ואת כל העיר ירושלים. זה כל מה שיודעים עליו מן התנ”ך ותו לא. השחקן השני המרכזי בסיפורו של התלמוד הבבלי על המפגש בהר הבית, זכריה בן יהודיע, מוזכר בתנ”ך פעם אחת בלבד בספר דברי הימים ( דברי הימים ב’ כ”ד:כ’) בעניין אירוע שקרה בהר הבית כמאתיים וחמישים שנה לפני חורבן הבית. לפי ספר דברי הימים, זכריה בן יהוידע היה כהן ששירת בבית המקדש ופעם, לרוע מזלו, התנבא לעם בחצרו של בית המקדש נגד עבודת האלילים שלהם. התוכחה שלו לא התקבלה יפה על ידי העם וסקלו אותו למוות בו במקום. במותו הוא אמר “ירא ה’ וידרש” (דברי הימים ב’ כ”ד:כ”ב). זה הרקע המקראי לספור החורבן המזעזע במסכת סנהדרין מהתלמוד הבבלי שלפיו בט’ באב בשנת 586 לפה”ס הגיע עת ה’ “לדרש” מן העם על רצח זכריה בן יהוידע.

לפי חכמי התלמוד כשהכובש הבבלי נבוזראדן עלה להר הבית הוא ראה שם דבר מחריד – דם רותח מן הארץ ללא הפסק ברצפת בית המקדש. אחרי שאלות ואיומים רבים נבוזראדן הכריח את הכוהנים בבית המקדש לגלות לו מה פשר הדם הרותח מן האדמה שלא נח. בסוף הם הודו בפניו:

האי כהן ונביא הוא דאינבי להו לישראל בחורבנא דירושלים וקטלוהו / תרגום: זה דם כהן ונביא הוא שהתנבא להם לישראל לחורבן ירושלים והרגוהו ( סנהדרין צ”ו:)

ובפירוט נוראי הסיפור ממשיך במסכת סנהדרין צ”ו, ע”ב:

אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי רבנן קטיל עילויה ולא נח. אייתי דרדקי דבי רב. קטיל עילויה ולא נח. אייתי פרחי כהונה קטיל עילויה ולא נח. עד די קטל עילויה תשעין וארבעה ריבוא ולא נח. קרב לגביה אמר: זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאיקטלינהו לכולהו. מיד נח/

תרגום: אמר [נבוזרדאן להם [לכוהנים] אני אפייס אותו [זכריה שדמו יפסיק לרתוח]. הביא חכמים. הרגם ליד הדם הזה ולא נח [הדם מלרתוח]. הביא תינוקות בית רבן . הרג [אותם] עליו ולא נח [דמו מלרתוח] והביא פרחי כהונה. הרג [אותם] עליו ולא נח [הדם מלרתוח]. עד שהרג עליו 94,000 אנשים ועדיין לא נח [הדם]. התקרב נבוזראדן אליו ואמר: זכריה, זכריה, הטוב שבהן איבדתים! אתה רוצה שאהרוג את כולם?! מיד נח [הדם מלרתוח].

יהודה הלוי, המשורר העברי הדגול של ימי הביניים, כנראה התרשם עמוקות מהסיפור רווי הדם בתלמוד וחיבר קינה לצום יום תשעה באב על המפגש בין נבוזראדן ובין זכריה בן יהוידע. כפי שרואים בבית האחרון של הקינה שצוטט בתחילת המאמר הזה, יהודה הלוי המציא והוסיף כמה דימויים ותיאורים מזעזעים משלו לסיפור שאין במקור התלמודי.

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים עִם יוֹנְקֵי שָׁדַיִם

וְדָם עוֹלֶה בֵינֵיהֶם כְּיָם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדֵי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמַר: ‘הַאֵין דַּי לְדָם בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

התיאור, שלא נמצא בתלמוד, של אמהות עם ילדיהן החפים מפשע שהומתו מבליט עוד יותר את המחיר הכבד שנדרש ע”י דמו של זכריה בן יהוידע, נביאו של הקב”ה. הפיוט של יהודה הלוי כמו כל הקינות שאומרים בט’ באב מדגיש את החרב וההרג והסבל שהיה באותו היום אבל עם הבדל אחד מאוד משמעותי. יש הפוגה, שמץ של “תקווה” בסוף: “וְאָז שָׁקַט דָּם נָקִי” או במלים של התלמוד “מיד נח.” נגד כל מהלך הרוח של תפילות היום יש הפוגה אחת, כמעט “סוף טוב,” בפיוטו של יהודה הלוי “יום אפכי הכבדתי”.

בפירושו על הייחודיות הזאת של הפיוט “יום אפכי הכבדתי,” הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק מחזיר אותנו לסיום הספור התלמודי שיש במסכת סנהדרין:

הרהר תשובה בדעתיה. אמר: מה הם שלא איברו אלא נפש אחת כך, ההוא גברא מה תיהוי עליה? ערק, שדרפוטיתא לביתיה ואיתגייר. / תרגום: הרהר [נבוזראדן] בליבו הרהורי תשובה. אמר: “אם ככה היה שאיבדו אלפים את חייהם על רצח נפש אחת [זכריה בו יהוידע], מה יהיה גורלי?!” ברח, שלח צוואה לביתו והתגייר ( סנהדרין צ”ו:).

לפי הרב סולובייצ’יק מסר הייחודיות של קינת יהודה הלוי “יום אפכי הכבדתי” בים צום תשעה באב הוא תקוות התשובה:

“לא משנה כמה רשע או מושחת האדם, יש בו פוטנציאל לעשות טוב… אפילו נבוזרדאן שר הטבחים, ששחט אלפי גברים, נשים וטף, שהיה התגלמות האכזריות, התקבל ע”י הקב”ה כשחזר בתשובה בכנות” (קינות מסורת הרב, עמוד 545).

המוקד של הספור בתשעה באב מנקודת הראות של הרב סולובייצ’יק הוא גורלו של נבוזראדן, עם מסר של תקווה לתשובה. אולם יש עוד מסר לתשעה באב שאפשר להסיק מהספור התלמודי ועיבודו הפיוטי ע”י יהודה הלוי מגורלו של זכריה בן יהוידע. בפיוט של יהודה הלוי אין זכר לגיורו ולחזרתו בתשובה של נבוזראדן, אבל יש דגש יתר על דימוי הדם הממשיך לרתוח מאדמת בית המקדש.

דימוי הדם הוא מרכזי בעיבודו של יהודה הלוי ומרכזי, לדעתי, למשמעות הצום בימינו. יש רק שני ימי צום שאורכם 25 שעות ביממה במסורת – יום הכיפורים ותשעה באב – ולכל צום הפן המיוחד שלו של חשבון נפש. יום הכיפורים כיום הדין האוניברסאלי הוא יום חשבון נפש לכל יחיד, לעומת זאת, תשעה באב שהוא יום חשבון נפש לאומי. וביום צום של חשבון נפש לאומי עיבודו של יהודה הלוי לספור בסנהדרין בא ללמד אותנו שכעם אחד אסור לנו להתעלם מטעויות ובושות העבר. כתם הדם ברצפת מקדשנו לא יעלם אפילו אחרי 250 שנה. כל עוד אנחנו לא מודעים ומודים בדם שרותח מאדמת היכלנו, בסופו של דבר נצטרך כחברה לשלם מחיר כבד.

יתכן שזאת הסיבה לכך שישראלים צעירים –דתיים וחילונים כאחד – מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1995 יושבים ומתאבלים יחד ליד קברו בירושלים בקריאת מגילת איכה כל ליל תשעה באב. לא משנה איפה אתה במגוון הפוליטי – מימין עד שמאל – רצח רבין כמו רצח זכריה בן יהוידע השאיר כתם דם בנשמה הלאומית שלנו שלא יעלם במהרה. “רק הַדָּם לֹא נָח גַּם עַתָּה מֵרְתִיחָתֹו.”

ובכל זאת כדאי לנו לזכור גם השנה שיש עוד נביא אחד בתנ”ך בשם זכריה וכל נביא וחזיונו על ירושלים. שנזכה לראות עין בעין בציון מה שניבא עוד זכריה – זכריה בן ברכיה בן עידו:

כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [כל ימי הצום הקשורים לחורבן ירושלים] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים… (זכריה ח:י”ט)