מבין המדרשים המתארים את בריאת העולם בולט אחד קצר וקשה לפענוח. מדרש האומר שאלהים “בורא עולמות ומחריבן” (בראשית רבה ג ז). משתמע ממדרש זה שהעולם שלנו איננו הראשון שאלהים ברא. אלהים ברא עולמות, לפני בריאת העולם שלנו, והחריב אותם. אין כאן הסבר על השאלה הפשוטה והמתבקשת: למה? ניתנו לשאלה זאת הסברים שונים, לעתים מנוגדים, במיסטיקה ובפילוסופיה היהודית. המשותף לחלק גדול מהסברים אלה הוא שהבריאה והחורבו אינם תלוים רק ברצונו של אלהים.
פסוק מספר בראשית מפנה את הקוראים לפתרון אפשרי:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב ג)
מדרשים ופרשנים רבים הצביעו על כך שלא נאמר כאן שאלהים ‘עשה’ בלשון עבר אלא ‘לעשות’. רבי מנחם נחום מצ’רנוביל, שהיה אחד מבכירי תלמידיו של המגיד ממזריטש, כותב:

אשר ברא אלהים לעשות רצה לומר שעדיין לעשות ולתקן ולגמור בנין העולם נמצא מסר גמר העשיה ביד ישראל (ספר מאור עיניים, האזינו)

הבריאה לא הסתיימה ומוטל על עם ישראל לסיים את המלאכה. הבעיה היא שהאדם עשוי להיות שותפו של אלהים בבריאה, אך עלול גם להיות שותפו של אלהים בחורבן העולם.

אחריות עצומה מוטלת על כתפי האדם. אחריות ממנה האדם, כיונה הנביא, בורח. השאלה ששאל אלהים את האדם, לאחר החטא, נשאלת שוב ושוב – איכה? מקבלת משמעות קיומית בעת החדשה. האדם מסתיר את עצמו מפני אלהים ומפני עצמו. ‘הסתר פנים’ מוצג בהגותם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק; מרטין בובר ואברהם יהושע השל כאחת הבעיות המרכזיות עימן נדרש האדם להתמודד. ומהות ‘הסתר הפנים’ הוא ביטול האני העצמי, הפרטי והייחודי שיש באדם. באחד השירים, מלאי קדושה וכאב, כותב הרב קוק:
מרחבים, מרחבים,

מרחבי אל אותה נפשי.

אל תסגרוני בשום כלוב,

לא גשמי ולא רוחני,

שטה היא נשמתי ברחבי שמים,

לא יכילוה קירות הלב,

ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס.

ממעל לכל אלה שטה היא ועפה,

ממעל לכל אשר יקרא בכל שם,

ממרום מכל ענג, מכל נעם ויפי,

ממרום לכל נשגב ונאצל.

“חולת אהבה אני”.

בשיר זה בולטת הכמיהה לחרות, לשחרור האדם מה’קירות’ המגבילים אותו. בדרך זו יפרש הרב קוק את עקדת יצחק. אברהם מתואר כמי שהיה מסוגל להתעלות מכל המחויבויות שכבלו אותו. השחרור מהכבלים, רגשיים וחברתיים, איפשר לאברהם להתייצב במלואו אל מול אלהים. המתח בין היחיד לבין החברה מגיע כאן לשיא.

היכולת ליצור יצירה חדשה ומקורית, בכל התחומים: שירה; אומנות; אמונה; הגות…, נתפסת על ידי הרב קוק כמתן ביטוי לצלם האלוהי שבאדם, כי כפי שאלהים ברא את העולם, נדרש גם האדם לברוא. ובריאה זו אפשרית רק כשהאדם יהיה מסוגל לחשוף את פנימיות נשמתו.

אף בעיני אברהם יהושע השל החטא של האדם הראשון היה, בראש ובראשונה, שהוא הסתתר מפני אלהים ומפני עצמו. מבחינתו של השל אין המדובר בסוגייה מופשטת. המדובר בהסתר פנים, מפני אלהים ומפני עצמנו, המתרחש בחיי כולנו. אנו קוראים, בבית השלישי של השיר אני-אתה של השל, את השורות הבאות:

לעתים אגלה רק את עצמי בדמות כל האחרים,

בבכים אשמע את דברי שלי, קול דממה רחוקה.

כאילו הפנים צריכים להסתתר מתחת מיליוני מסכות.

בשיר המבקש לתאר את הזיקה בין אלהים לבין האדם מתאר השל חוויה אישית. חוויה בה השל מתייחס להסתר פניו בפני עצמו. עצמיותו נבלעת בתוך החברה. פניו מסתתרים על ידי מסכות המונעות חשיפה עצמית. אף אצל השל החשיפה העצמית נתפסת כמתן ביטוי לצלם האלוהי שבאדם. בספרו ‘השבת’ טוען השל שהזמן הוא תהליך הבריאה. הזמן נתפס על ידו כמימד בו מתרחשים החיים במלוא מובן המילה. שכן, חיים פירושם היכולת להשתנות ולהתחדש. לכן, הוא מוסיף שכאשר חשים את הזמן שומעים אנו את תהליך הבריאה. תהליך הבריאה לא פסק אחר שבעת הימים הראשונים. הבריאה ממשיכה ובידי האדם להשתתף בתהליך הבריאה או להביא להפסקתו. הפסקה שפירושה מוות. לדבריו:

עולם ללא זמן הוא עולם ללא אלהים, עולם המתקיים בתוך עצמו ולמען עצמו, עולם ללא התחדשות, עולם ללא בורא.

אלהים הוא כח הבריאה, כח ההתחדשות, כח החיים. על האדם מוטל להיות שותף של הכח האלוהי הבורא.

אף מרטין בובר מקנה משמעות מיוחדת למושג ‘בראשית’. בנאום שנשא בפני מחנכנים, בשנת 1925, הוא טוען שהמין האנושי מתחיל בכל שעה מחדש. זאת, משום שבכל רגע:
פורץ ונכנס לתוך נדבכיו של המצוי מה שלא היה עד כאן, ולו ריבוא פנים, שאף פן אחד מהם לא נראה וניבט עד כאן, ולו ריבוא נפשות שעדיין לא נתהוו, העומדות להוויה – מעשה בראשית ברור ומובהק, מעשה חידוש צף ועולה, אב כח כביר. אפשרות זו שופעת כמעיין המתגבר ויבזבזו אותה כמה שיבזבזו, היא המציאות ששמה ‘הילד’.
כל הילדים מהווים זוויות ראיה חדשות ויחודיות של המציאות. על כן, יכול בובר לטעון שבכל רגע נברא העולם מחדש. זאת, כמובן, בתנאי שיינתן לעיניים חדשות אלה לראות בדרך החדשה והייחודית שהביאו לעולם. בובר טוען שהילדים הם כח ההתחדשות של העולם, הם הכח להתחיל בכל רגע מחדש. מעשה הבריאה לא הסתיים, אבל בידי האדם להמשיך את הבריאה או להפסיקה.

1. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חדריו, מבשרת ציון תשנ”ח, עמ’ מט.

2. לכך התייחסתי בהרחבה בספרי: אלכסנדר אבן-חן , עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, תל-אביב 2006, עמ’ 170-200.

3. Abraham Joshua Heschel, God in Search of Man, New York 1955, p. 137.

4. Abraham Joshua Heschel, The IneffableName of God: Man, New York & London 2005, pp. 30-31. אני מודה לפרופ’ משה בנוביץ על תרגום שורות אלה.

5. אברהם יהושע השל, השבת, תל-אביב 2003 , עמ’ 105.

6. מרטין בובר, “על המעשה החינוכי”, בסוד שיח, ירושלים 1980, עמ’ 237-238