יהודים ויהודיות בני ובנות המאה התשע עשרה והמאה העשרים ברחבי העולם אשר הפכו לציונים נלהבים העידו כמעט כולם עדות אחת שנשמעה פעם אחר פעם בקולות שונים:הציונות הייתה עבורם קודם כל גאולה אישית, קיומית, הזדמנות חד פעמית לתת לחייהם משמעות. בעזבם אחריהם בתים בארצות מולדתם הם לא הקריבו דבר הם הצילו את נפשם, מן ההתבוללות, מן הריקנות, מן התענוגות, מן הניכור.הניכור נזרע על ידי התרבות המודרנית בין אדם לגופו, למשפחתו, לדתו, לאומתו, ניכור בין אדם לאדם. את הקרע הפנימי חווה כל אדם המבקש המשכיות תרבותית במשפחה ובתרבות מול צו תרבותי התובע התאמה לצו השעה בכל מחיר.היהודים שזהותם מותנית בהמשכיות הזו חווים את הקרע באופן עמוק יותר מכולם.

א. כאז כן היום הריקנות הקיומית והציונות: חיי הרצל כמשל

את המצב הרגשי- רוחני של הנוער במערב אירופה, דורות מספר לאחר בשורת “הנאורות” היטיב לתאר עמוס אילון, הביוגרף של הרצל:”מה היה, איפוא, משמעו של היות יהודי באותן שנים מכריעות שבהן נטמנו זרעי השואה העתידה, לעתים מבלי דעת, בלבם של הבריות? […] שמא נתעוררה האנטישמיות החדשה באשמת היהודים עצמם? לא מעט צעירים יהודים רגישים השיאו עצמם להאמין כי אכן כך הדבר.היו שהמיטו הרס על עצמם תוך כדי התהליך הזה.”(עמוס אילון,הרצל: 80- 84)הבולט בהם, מציין אילון, היה אוטו וייניגר, שספרו הפסיאודו מדעי מין ואופי הנו כתב התקפה על המין הנשי ועל הגזע היהודי (הנשי) הנחותים בעיניו. להרצל עצמו, מספר אילון “לא היה ענין ביהדות.ביחסו אל היהדות היה משהו מתנשא ולא מעט בוז.” (שם, עמ’ 34).בצעירותו סבר הרצל כי המוסר היהודי לוקה “בעקמימות” (עמ’ 73) ולא ביאר למה כוונתו.בדומה לוייניגר הרי שאי השקט הקיומי השזור בתחושת אי ההשתייכות לחברה ולתרבות היהודית והמערבית גם יחד לוותה בכמיהה לאהבה אירוטית מושלמת שתמלא את חלל הריקנות שנפער בלב. כמיהה זו נתקלה פעם אחר פעם במפח נפש (שם, עמ’ 90), ו/או בחיפוש אחר מין מזדמן (שם,עמ’ 64) או מאוחר יותר: בחיי נישואין שלא היו בהם אחווה או רעות.

ואולם, מתוך הריקנות עלתה בקרב הרצל התובנה שהובילה בסופו של דבר להארה הציונית: כי “הבעיה היהודית אינה לאומית ואינה דתית, אלא חברתית.” (שם, עמ’ 137) וכי שרשיה נעוצים, אולי, גם “במבנה חברתי שהיהודים העשירים שותפים לאחריות לו” (שם, עמ’ 126). הכרה זו שבצבצה בתוך האופל של הריקנות הבורגנית היהודית האירופית בווינה של שלהי המאה התשע עשרה, הייתה יסוד לפרץ יצירה פוליטי בלתי ייאמן שמקורו באיש אחד, מיוסר, שהפך את ייסוריו מנוף למפעל מאורגן ומסודר של שיבת העם היהודי לארצו, לשורשיו ולעצמו.

חמש שנים לאחר מותו של הרצל, בחורף קר וגשום ולאחר מותה הטראגי של אשתו כתב ממקום מושבו בפתח תקוה זקן חלוצי העליה השנייה אהרן דוד גורדון (1856- 1922),את הדברים הבאים:

אהבת הבריות, אהבת משפחה, אהבת רעים, מדת הרחמים הולכות ופוחתות במדה שהאדם “מתקדם”, ביחוד במדה שחיי החברה הולכים ומתרכזים בערים גדולות […] גם במקום, שאתה מוצא את ההרגשות האלה, אתה רואה, כי על הרוב אין הן נובעות מתוך הלב, כי אם מושפעות מן המח.[…] ואפילו הרגש היותר פשוט, שפחות מכל הוא זקוק לאיזו רוח יתירה- האהבה בין גבר לאשה- פוחת והולך (בתוך החברה הנאורה בכלל, ולא רק בקרב היהודים). […] אין אהבה בלתי תלויה בדבר, אין אמונה, אין אידיאליות, אין צדק, אין אמת; אבל יש “אנכי” לא ידע שבעה, ישנה קיבה, ישנן תאוות גופניות וישנה הונאת האדם את עצמו. […] (“האדם והטבע,” תרע”א כתבי א.ד.גורדון, חלק א’ , עמ’ 45-48).

השיבה לטבע, לה הטיף גורדון בכתביו ובמעשיו לא הייתה רק שיבה לעבודת כפיים, לעבודה חקלאית ולשמירה על נוף הקדומים של ארץ ישראל, לחיים במרחב הפיזי של ארץ ישראל. אלא, בעיקר לחיבור הטבעי הרגשי של היחיד למעגלי ההשתייכות ממנו נותקו היהודים המודרניים, בני דורם של ילדיו, על פי גזירות הנאורות והמרקסיזם.שיבתם ארצה והשתלבותם במפעל הלאומי הציוני אצרה בה אפשרות של תחייה ושיבה אל אותם רגשות שהומתו במצוות המודרנה וספקנותה: רגש ההשתייכות לעם היהודי ורגש ההמשכיות של המשפחה האישית והמורחבת, הגם שהדבר התרחש במחיר רגעי כואב של פרידה מן המשפחה עבור כולם.

ב. גאולת היחיד דרך גאולת העם

קולות אלו, של מציאת המשמעות הקיומית, האישית, בעשייה הציונית נשמעו מבני ובנות הדורות הראשונים של הציונות, למרות הקושי והמחיר האישיים שגבתה מהם הציונות.כך כתבה שרה מלכין, מחלוצות דגניה א’ על הרגע בו נתבקשה להתלוות ולתור אחר חלקת אדמה להתיישבות יהודית שתרכש על ידי הקרן הקיימת בעמק הירדן: “זה היה יום מלא אושר וחלומות.כאן, בין ההרים והכנרת […] כאן נשכחו באותו יום כל התלאות והייסורים שבגולה ובארץ, כאן היינו בריאים, חזקים וחפשים.האח, אילו היו אתנו באותו מעמד אלפי יהודים!” (שרה מלכין: ראשונה לחלוצות בשדות ישראל, עמ’ 72- 73). ודוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל הראשון והאיש שעוז ליבו להכריז על מדינת ישראל הסביר כדלקמן את החלטתו להקים בית בקיבוץ שדה בוקר שבנגב: “לא הלכתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום […] ואהבתי עבודת האדמה, ורציתי כל עוד יש לי כוח פיסי מספיק – לחזור לעבודת אדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה, שאני רואה בה היעוד האנושי העליון. עשיתי הדבר למעני, מתוך תענוג ואהבה.” (מתוך מכתב ליורם פורת, אתר קיבוץ שדה בוקר, 13.1.1954 ) וכך כתבה תלמידתו של דוד בן גוריון, הפעילה היהודית הטוניסאית, מתילדה גז שהייתה לימים גם חברת כנסת בישראל:

בדצמבר 1956 אמרתי לבעלי: אני עולה לישראל עם הבת. כשתרגיש בשל להצטרף אלינו – תעלה גם אתה עם אמי. אינני רוצה לשמוע , שהפסדת את הרכוש וחיסלת עסקיך בגללי’. היו שהתייחסו אל הצעד הזה שלי כאל מעשה נועז, בלתי מקובל מאוד באורח החיים של הקהילה היהודית בטוניסיה, אבל אני אמרתי, שכל אדם הנוטל על עצמו להיות שייך למשהו – לא יכול לקחת על עצמו רק את הנוחות..(המניפסט הציוני של מתילדה- אתר עמית: העמותה למורשת יהדות תוניסיה).

והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, אומרים אנו בעת התפילה, והבאה זו מארבע כנפות הארץ בדורות האחרונים, הייתה לנס אישי של רבים מן הבאים עוד בטרם הייתה לנס לאומי.

ג. ציונות וניכור בימינו:

ימים באו והלכו.החיים במחיצת החלום הציוני הפכו קשים, קיומית ונפשית, יותר מן הימים של רקימת החלום. קמו מנהיגים שמעלו באמון הציבור, בכספי הציבור שעה שפשוטי העם חירפו נפשם למען העם והמדינה. טעויות נעשו במזיד או שלא במזיד.התקבצות העם מארבע כנפות הארץ כרוכה הייתה, לכתחילה, בביטול מודע או לא מודע של ערכם ותרבותם של יוצאי ארצות האסלאם, בהתעלמות מכאבם העולה על גדותיו של שרידי השואה.השאיפה ליצירת “יהודי חדש” הותירה את הנשים- מחציתו של העם היהודי ושותפות מלאות במפעל הציוני – בשולי הזיכרון והתודעה הלאומית. מלחמה שאף פעם לא די לה, רצופה לבטים מוסריים קשים עם העם הפלסטיני שנידון לחלוק עמנו את ארץ ישראל, ממשיכה לדמם וקץ אין רואים למאבק מורכב זה.הציונות הפכה עבור רבים מליצה, מושא ללעג, לניכור ולציניות.הסיפור האישי השוזר גאולה אישית בגאולה לאומית חמק.

אך לא רק בשל הקשיים להקים עם גולה מחורבותיו, גם בשל שיבתו של שד הניכור המודרני נעלם שביל הגאולה האישית- לאומית.החינוך הציוני שהטיף ליוזמות אישיות ולאומיות, ליצירתיות, להקרבת הנוחות, להאזנה הדדית של הקבוצות היהודיות השונות על נבדלותן זו מזו, לפשרות בין השקפות עולם שונות מתוך תחושת אחווה ומתוך שאיפה לאחדות גם בין אלו שאינם אחידים- נפסק. שב לו “שיח הזכויות” המרקסיסטי, הפעם בגלגולו הפוסט- מודרני, רווי הטינה והשנאה ה”כשרה” כלפי המדכאים. בעולם בו מתחרים כולם על נשיאת דגל המדוכאים, שואת העם היהודי ולא תקומתו הפכה ליסוד הקיום של העם היושב בציון.זה מכבר עמדו המלומדים ישעיהו ליבוביץ ז”ל וחנה יבלונקה על הסכנה בחינוך המתמקד ב”מה שעשו לנו” ולא באופן בו זכינו וזוכים אנו בעצמאותנו על ידי לקיחת אחריות על גורלנו, לפני תוך כדי ואחרי השואה.אך בשיח של תחרות על תחושת הקורבניות, אין מנצחים.

מדוע נתמה כי הנוער מליט פניו באהבות וירטואליות למיניהן? בהיעדר שיחה בין הציבורים היהודיים המייצגים ערכים שונים – גדלה הטינה. יום יום אנו שבים לרגעים שלפני לידת הציונות: לניכור מתרבותנו היהודית וכתוצאה מכך לניכור מעצמנו כעם וכבני ובנות העם היהודי.כיצד נשוב וניטע בתוכנו את הרעיון שאנו חלק ממשפחה גדולה החולקת, “ברית גורל”, מונח שטבע הרב יוסף דב סולובייצ’יק? כיצד נחייה שוב את רגש המשפחתיות שאת אובדנו בעידן המודרני ביכה אהרן דוד גורדון?ייתכן שהמשנה הראשונה במסכת פאה מורה לנו את דרך.

אלו דברים שאין להם שעור:הפאה והבכורים, והראיון [=ראיית קרבן העליה לרגל במקדש] וגמילות חסדים ותלמוד תורה.אלו דברים שהאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כבוד אב ואם, וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם.”(פאה א’: א’).

מה הן המצוות המהוות תשתית לחיים היהודים, על פי משנה זו? המצוות התלויות בארץ- הפאה ובעת קיום המקדש הביכורים והראיון קושרים את העם לארץ מולדתו, ארץ ישראל.מצוות הפאה מחייבת אותנו להעלות מס קבוע משדותינו לעניים. כיבוד אב ואם היא הגרעין החברתי הדתי והמוסרי הראשוני (ובכך מגולמת גם ההנחה של חברה המכוונת אב ואם לכבד זה את זו וזו את זה), גמילות חסדים משמעה עשיית חסד לאנשים אחרים בגופנו ולא רק בכספנו, הבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם. על יסודן של מצוות אלו יש לבנות בארץ ישראל חברה יהודית שיש בה ערבות הדדית.

בית המדרש לרבנים (מסורתיים) ע” שכטר בחר לעשות כן בדרך של הקמתן של חבורות שכונתיות או אזוריות הלומדות יחד תורה בכפיפה אחת עם תרבות עברית מודרנית ועם סיפורי תעצומות הנפש של יהודים בדורות ראשונים ואחרונים.חבורות אלו אשר חלקן חברות בתנועה המסורתית מטפחות מתוך לימודן אחריות לזולת ולסביבה, זו גמילות חסדים, ופועלות למען שבירת הניכור במשפחה בשכונה ובמדינה, זו השכנת שלום. מתוך חבורות אלו תצמח קירבה בין הפלגים השונים בעם, ללא טשטוש ייחודם. ואם תרצו אין זו אגדה.