הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז", מהם הדברים ומהו הלקח לבני דורנו?

אנו עומדים בתחילתה של התקופה המכונה 'ימי בין המצרים', שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב.

המשנה במסכת תענית קובעת כי "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז".

ומה הם חמשת הדברים?

"נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפיסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל".

כבר מקריאה ראשונה ברשימה, ברור שהיא מדברת על תקופות שונות:

שבירת הלוחות (לוחות הברית) שייכת לדור המדבר, ליוצאי מצרים.

זו נקודת השבר החמורה הראשונה בקשר בין עם ישראל לאלוהיו. מעין הטרמה של החורבן, עוד לפני שבכלל נכנסו לארץ, עוד לפני שנבנה המקדש.

"בטל התמיד" – זה כבר שייך, כמובן, לתקופת בית המקדש. הבית עדיין בנוי, אבל הפעילות השגרתית שאמורה להתקיים בתוכו השתבשה לגמרי.

"הובקעה העיר" – העיר היא, כמובן, ירושלים. והאירוע המדובר הוא הבקעת החומות, שלב מכריע בדרך לחורבן בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה.

לגבי ההמשך, "שרף אפיסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל", נחלקו הדעות באילו אירועים מדובר. לדעתי, זה לא כל-כך משנה. מה שחשוב הוא שיש כאן אוסף של אירועים שאולי אינם החורבן עצמו, אבל הם מבשרים את האסון המתקרב. ובגללם נהוג בימים האלה, ימי בין המצרים, למעט בשמחה ולנהוג מנהגי אבלות.

לרבים מאיתנו נראה האבל הזה מלאכותי ולא רלבנטי. בכל זאת, עברו כמעט אלפיים שנה מאז שנחרב בית המקדש, וקשה לאדם בימינו לחוש צער אמיתי על אסון שהתרחש לפני זמן רב כל כך.

במדרש איכה רבה אנו מוצאים התייחסות מעניינת לנושא הריחוק מהאסון והיכולת להזדהות איתו:

המדרש מספר כי לרבי (ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה) היו 24 דרשות שונות על הפסוק ממגילת איכה, "בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ", ואילו לרבי יוחנן – שחי שנים רבות אחריו – היו 60 דרשות על פסוק זה.

המדרש מסביר: לא שרבי יוחנן היה גדול בתורה מרבי יהודה הנשיא, אלא מפני שרבי היה "סמוך לחורבן בית המקדש" (זה לשון המדרש) "היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם וחוזר ובוכה ומתנחם ופוסק. ואילו רבי יוחנן על ידי שלא היה סמוך לחורבן בית המקדש היה דורש והולך ולא פוסק".

במילים אחרות, דווקא הריחוק מהאירוע הוא שמאפשר לעסוק בו, לדבר עליו, להתייחס למה שקרה.

כדאי שנזכור: רבי יהודה הנשיא בעצמו חי כ-150 שנה לאחר החורבן, כלומר גם הוא מכיר את האסון הזה מתיאורי אחרים, הוא לא חווה אותו בעצמו.

ובכל זאת, חכמי המדרש רואים בו מישהו ש'סמוך לחורבן' ולכן קשה לו עדיין לעסוק בו. גם אם חלפו 150, גם אם מדובר במה שסיפרו לי הזקנים ששמעו מאבותיהם, הנושא עדיין רגיש וטעון מכדי שאפשר יהיה לעסוק בו באופן שכלתני.

נדמה לי שיש כאן לקח גם לבני דורנו:

השאלה על מה מתאבלים ואיך מתאבלים, כשמדובר באסון לאומי, איננה תלויה בזמן שחלף מאז.

היא תלויה בחיבור שאנו מרגישים לנושא, עד כמה האסון משמעותי לנו. ובמובן הזה, חורבן בית המקדש שינה לחלוטין את הקשר של עם ישראל עם אלוהיו, את החיבור שלו לאדמתו, ובעיקר: זו היתה נקודת שבר גדולה בתוך העם, שנאה גדולה שהביאה לאסון גדול, ועל כן הוא רלבנטי גם בימינו.

אנחנו אמנם בעידן של אתחלתא דגאולה, אבל יש לנו עוד כל כך הרבה לתקן!

ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ד"ר וכמן משתתפת בפרויקט 929 ומעניקה פרשנות אישית לפרשות השבוע. ספרה "מדרש חדש על התורה" יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת מפעל המדרש של מכון שכטר למדעי היהדות.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן