הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

פרשת צו: מי בכלל רוצה קורבן

הביטוי "הקרבה" או "קורבנות" משמש בדרך כלל בעברית המודרנית בהקשר של מלחמה ("צל"ש על מסירות והקרבה") או בהקשר של מוות סתמי ואסוני ("קורבנות התאונה"), ולצערנו בימים אלו הכותרות זועקות בכל מקום "קורבנות מגפת הקורונה". אולם במקרא למילים "הקרבה" ו"קורבן" הייתה משמעות אחרת לגמרי. כך למשל, במרכזו של טקס ליל הסדר ההיסטורי שאת זכרו נחגוג בשבוע הבא, היה "קורבן פסח". כל משפחה לקחה לביתה גדי או שה, ובערב פסח בני המשפחה שחטו אותו והכינו ממנו מטעמים לכל המשפחה שנאכלו עם מצה ומרור, וכך הם זכרו את נס יציאת מצרים.

גם במרכזו של חומש ויקרא שבו פתחנו בשבוע שעבר נמצאים בעיקר חוקי הקורבנות, ובייחוד קורבנות ציבור שנעשו בבית המקדש, ולמעשה בכל התנ"ך תופש נושא הקורבנות והקרבתם מקום רב משמעות. פרשת השבוע שלנו, פרשת צו, פותחת בציווי "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" (ו, א–ב ), ובסיום הפרשה מופיע הפסוק המסכם: "זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; וְלַמִּלּוּאִים–וּלְזֶבַח, הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינָי: בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה'–בְּמִדְבַּר סִינָי." (ז, לז–לח).

בהיותנו אנשים מודרניים, אנו רשאים ואף חייבים לשאול את עצמנו מה משמעות הטקס המרוחק ואף המשונה הזה עבורנו, של שחיטת בעלי-חיים לכבוד האל, טקס שבקרוב נציין אלפיים שנה להיעדרו. כידוע, הקרבת הקורבנות פסקה עם חורבן בית המקדש השני, אולם בסידור התפילה יש ביטוי לכמיהה לחידוש הקורבנות. בכל תפילת "מוסף של שבת" מופיע: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעלינו בשמחה לארצינו, ותיטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו".

עם זאת נראה כי "סוף עידן הקורבנות" (כשם ספרו של פרופ' גדליה סטרומזה) פקד את העם היהודי בתקופה שגם עמים אחרים, שמקדשם לא חרב, צמצמו והפסיקו את מנהג הקרבת בעלי החיים לאל. נראה שגם בתקופת חז"ל התרבות הדתית הלכה והפנימה את התחליפים לקורבנות, עד אשר במקורות מסוימים זה נראה "לכתחילה".

כך למשל, דיון תלמודי חתרני ונועז קורא את הפסוק שבפרשתנו ממש הפוך:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'?

כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם [כלומר, יש לנו תחליף, זמני].

אלם רבא חושב באופן נועז יותר:

אמר רבא: האי "לעולה למנחה", עולה ומנחה מיבעי ליה? [היה צריך לכתוב רק "זאת התורה: עולה ומנחה"] אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם [בארמית לָ (LA) נקרא ומתפרש בתור "לא"]. (בבלי, מנחות, ק"ו עמ' א)

כלומר, לימוד תורת העולה הוא התחליף הראוי (מלכתחילה) לעולה עצמה ובמקור מקביל – כל העוסק בגמילות חסדים אינו צריך קורבן.

יש להדגיש כי ביקורת על מוסד הקורבנות כדרך האידאלית לעבודת השם, מובעת כבר במקרא עצמו ("למה לי רוב זבחיכם?"; "כי חסד חפצתי ולא זבח" ועוד רבות), אולם נראה ששם הביקורת באה בעיקר על רקע הפיכת הפולחן עצמו למסואב ופוגעני, והיא איננה מבקרת את עצם הפרקטיקה של הקרבת הקורבנות.

אולם במקור שהבאנו, ואף אצל חלק מגדולי הפילוסופים היהודיים, יש הצעות ממשיות ליצירת תחליפים אסתטיים למעשה הקורבנות. כך למשל כותב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" כי התורה ציוותה את העם על הקורבנות "מקוצר דעתם", כלומר משום שבכל העולם היו מקדשים והקריבו קורבנות, ואי אפשר היה לדרוש מהם לפתע "עבודת אל מופשטת" (טיעון זה חוזר אצלו בעוד מצוות). אולי בעקבותיו גם ההוגה הגדול של הדור הקודם, הרב קוק, כתב בפירושו לסידור התפילה על הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות" שלעתיד לבוא המנחה וכל העבודה תהיה מן הצומח ולא מן החי.

לשם האיזון יש להדגיש שאפשר למצוא במקורותינו ולאורך ההיסטוריה דעות הפוכות. כך לדוגמה הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסבור שיש בהקרבת הקורבן מעשה סמלי ומיסטי שמשפיע על עולמות עליונים.

גם עם התעוררות התחייה הלאומית היו שניסו לבדוק אפשרויות הלכתיות של חידוש מעשה הקורבנות (כמו הרב קלישר), וגם כיום אנו שומעים מעת לעת על יוזמות לחידוש "קורבן פסח". יש אפילו שקושרים זאת לתנועת "הניו אייג'" והשיבה אל הטבעיות שבחיים. כך או כך, נראה שהכול יסכימו שכשמבצעים פרקטיקה דתית מכל סוג, היא חייבת לנבוע ממקום טהור ולגרום לנו להתעלות אנושית. אני רק מקווה ומתפלל שבמקום קורבנות בנפש – ימצאו תחליפים ראויים אחרים ושמניין קורבנות הקורונה לא יעלה על מה שהמגפה הזו כבר גבתה.

המאמר פורסם באתר ישראל היום ביום רביעי, 1 באפריל 2020

ד"ר יאיר פז הוא מרצה בכיר ללימודי ארץ ישראל במכון שכטר. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. פרסומיו האקדמיים מתמקדים בצפת כעיר קדושה במאה ה16; ירושלים וסביבותיה בתקופת המנדט ובמהלך שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מחקריו נסובים גם כן אודות השכונות הראשונות מחוץ לחומות; המורשת הארכיטקטונית של שכונות ערביות שננטשו בזמן מלחמת העצמאות. בתחילת דרכו הדריך נוער בסיכון, ועבד בכפר נוער.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן