עשר עובדות על סְפִירַת הָעֹמֶר:

ספירת העומר היא מצווה מהתורה: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (ויקרא כג, טו)

מקור השם “ספירת העומר” בקורבן העומר שהוקרב בבית המקדש. ביום השני של הפסח נהגו להקריב קורבן שעורים מיוחד בשם “קורבן העומר”. רק לאחר הקרבתו הותר לעם ישראל השימוש בתבואה החדשה של אותה שנה. על כן ספירת העומר מתחילה ביום השני של הפסח ונקראת בשם זה.

הקורבן נקרא עומר על שם התבואה המוקרבת, שהיא עומר. קורבן העומר היה עשוי משעורה (ולא מחיטה) בהתאם למחזור החקלאי ולזמן ההבשלה של התבואה – השעורה מבשילה בתחילת האביב והחיטה בסופו.

על פי הקבלה, תקופת ספירת העומר מתחלקת לשבעה שבועות, שבהם כל עם ישראל עובר הזדככות לקראת מתן תורה בחג השבועות. כל שבוע בשבעת השבועות הוא למעשה בירור של אחת משבע הספירות הקבליות שקשורות במידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין וחשבון נפש, שהם למעשה הכנת הנשמה לקראת מתן תורה.

בימינו מובן מאליו שספירת העומר מתחילה ביום השני של הפסח ומסתיימת בשבועות. מסתבר שלא תמיד היום הראשון לספירת העומר היה ברור ומובן מאליו. בימי הבית השני חכמי ישראל ניהלו ויכוח קשה עם הצדוקים, שפירשו את “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” כמחרת השבת הראשונה שאחרי חג הפסח ולא ממחרת הפסח.

ספירת העומר נעשית בערב אחרי צאת הכוכבים.

לפני ספירת העומר יש לברך על ספירת העומר: “ברוך אתה ה’, אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר”. מותר לברך על הספירה רק אם סופרים בזמן (כלומר, אחרי צאת הכוכבים עד היום שלמחרת בבוקר), ובתנאי שלא החמצנו את הספירה באף אחד מהימים הקודמים. מי שנזכר ביום שלא ספר בלילה הקודם יכול להמשיך לספור בלי לברך.

ספירת העומר נעשית בעמידה, כפי שקבעו חז”ל: “אל תקרי בקמה אלא בקומה” – כלומר, בעמידה.

בימי בית המקדש הייתה לספירת העומר משמעות חקלאית. רק בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני קיבלה ספירת העומר צביון של אבל. למעשה, אין כל קשר בין אבל לספירת העומר. מקורם של מנהגי האבלות הנהוגים בימי ספירת העומר באסון שאירע בימי הספירה ושבו מצאו את מותם במגפה 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, שעתיד מסירת התורה הונח בידיהם.

• על פי דעת הראשונים (גדולי הרבנים היהודיים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15) ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמה ועל כן נשים פטורות מלספור. לדעת הרמב”ן, אין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ועל כן נשים חייבות לספור.