אחד ההיבטים המרתקים והמשמחים בקריאה הפמיניסטית בתנ”ך הוא התובנות החדשות והחיוביות הצומחות ממחקר זה. הכוונה היא לקריאת ה”פשטות המתחדשים” בלשונו של פרשן המקרא המסורתי הרשב”ם, שיש בהם תובנה חדשה הנוגעת לחייהן ולקולן של נשים המתוארות בספר הספרים. במקרים פרשניים אלו, פרשנות הפשט איננה “רשאית” להמריא מן הכתוב, אלא נצמדת לתחביר, למילים ולסדר המילים מתוך חירות פרשנית מוגבלת.

חוקרת הספרות הישראלית אילנה פרדס מפרשת בספרה  הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996) את מגילת רות הנקראת בבתי הכנסת בחג השבועות, כסיפור המשכתב את סיפורן של רחל ולאה.[1] להבנתה, בֹעז נועד להיות הגואל של נעמי שהרי הוא בן דורה. ואולם, להבנתה מתקיים בזיווג זה תיקון ל”גזילת” האחות הצעירה על פני הבכורה בידי החתן שהתקיים בסיפורם של יעקב, לאה ורחל. ואולם, לדעת אילנה פרדס “אם רות מעדיפה את בֹעז על פני הנערים [להינשא לו, הכוונה] הרי זה […] דווקא משום שביכולתו ‘לפרוש את כנפיו’ על שתי הנשים, גם אם בצורה שונה”. פרדס מחדדת את התובנה ש”למעשה נעמי לא פוגשת בבֹעז בטקסט, קל וחומר שוכבת למרגלותיו, אולם היא מתכננת במדוקדק את פעולות הפיתוי של רות בגורן השעורים ובכך הופכת בעקיפין למשתתפת בסצנה […] רות, מצדה, דואגת לכך שחמותה לא תרגיש מחוץ לתמונה”.[2] והיא מסכמת: “נעמי מגלה שטיפול אימהי בכלה יכול גם הוא, למרבה הפלא, להיות מספק”.[3] מדובר כאן, היא מדגישה, “בעוד מהפך אחד: המעבר מניכור להשתרשות”.[4]

מהפך זה מתרחש בחייה של נעמי על רקע הקשר שרות טווה עם בֹעז. “עם התפתחות העלילה”, מדגישה פרדס “יש הקלה הדרגתית בתחושת הניכור החריפה. בפגישתם הראשונה של רות ובֹעז בשדה הוא קורא לרות “בתי” ומציע לה ללקט ללא מגבלות בשדהו”. […] במפגשם באישון ליל בגורן בֹעז נחרד אך “מתאושש מהזעזוע ומכיר במתת, בחסד, שהציעה לו רות. מרגע זה נחושה החלטתו לשאתה לאשה עד שאפילו הסתייגותו של פלוני אלמוני מנישואין לרות (ככל הנראה בגלל מקורה המואבי) אין בכוחה לערערה”.

פרדס מציינת כי מגילת רות “מסתיימת בהכללתה של רות המואבייה בבית בֹעז”. ההקבלה לסיפור יעקב ורחל ממשיך גם עכשיו: “המקום” בו מסתיים סיפורה של רחל הוא בדרך לבית לחם, ולימים בית לחם נעשית ביתם גם של רות ובֹעז, מקור השושלת של דוד המלך.[5]

לא בכדי מדגישה אחת ה”אמהות” של חקר המקרא הפמיניסטי פרופ’ פיליס טריבל, את ממד הגאולה הרוחנית והמוסרית העולה מסיפור מגילת רות. במגילת רות אין צל לשנאת האישה, לאלימות, לנקמה. סיפור זה הוא מענה לסיוט המוסרי המתואר במעשה המזעזע של פילגש בגבעה שהתרחש בתקופת השופטים וששיקף מעשי אונס ורצח אכזריים (שופטים יט: א,- ל’).[6] לשיטת החוקרות, מגילת רות אם כן הוא סיפור של גאולה.

ואולם, החוקרות עדיין אינן נותנות את הדעת בנוגע לנשים העוזרות לרות להניע את התהליכים בהמשך הסיפור: הן את ההתחברות של רות ונעמי לעמן, והן את החיבור בין רות לבֹעז אשר בסופו של הסיפור באים בברית הנישואין.

על תובנות חקר המקרא הפמיניסטי אבקש להוסיף את ההבחנה הזו: תפקידן של נשות בית לחם בהתעצמות תהליך הגאולה האישי, המשפחתי, הקהילתי, הלאומי והאנושי בא לידי ביטוי בפסוקים שהחוקרות טרם נתנו דעתן עליו, פסוקים יא–יב בפרק ב, ושעוסקים במפגש בין רות לבֹעז בין הקוצרים לאחר שבֹעז שם לב אל רות (ב’: ה’) ולאחר שנערו ציין באזניו מיהי. ברקע הדו־שיח ביניהם נרמזת המעורבות הקהילתית, או ליתר דיוק מעורבותן של נשות בית לחם, בשידוך זה.

“וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה. יא וַיַּעַן בֹעז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם ”

מי היה זה שסיפר לבֹעז את דבר אישיותה המופלאה של רות? הכתוב אינו מציין זאת באופן מפורש. הנער הניצב על הקוצרים (ב: ה’) מציין בסך הכל ש”נעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב” ומפרט מה עשתה באותו בוקר.

מנין לבֹעז כל המידע על רות שהלכה אחר חמותה ועזבה את בית הוריה? את הסיפור המלא שאב כנראה בֹעז מאותן נשים שפגשו את רות ואת נעמי בשובן לבית לחם: וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן […]” (א’: יט).

מלשון הפסוקים בהן הטיית הנושא היא נקבית (יט-כ), אנו למדים ש”העיר” אותה מזכיר הכתוב בפסוק “וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן” היא למעשה “נשות העיר”. פעמיים נגלה לעיניהן המראה של האם־החמות־האלמנה ושל האם השכולה. האם השכולה אשר לא זכתה אפילו לנכדים משני בניה, שבה לבית לחם עם כלתה. די במראה זה כדי לספר את הסיפור של רות כפי שנודע לבֹעז.

המראה המתואר בסיפור – כאשר רות מלקטת בשדה – המשתלב בהתפעלות של בֹעז ממידותיה, מלווה את כניסתן של רות ושל נעמי לעיר, לעיניהן של נשות העיר. מראה זה הופך להכרה במידותיה הטובות של רות, והכרה זו מתגלגלת לאזני בֹעז. תובנות אלו, כך נראה, מציתות את התעניינות של בֹעז ברות – וכל זה הודות לדברים הטובים שסיפרו אודותיה נשות העיר.

רבות הזהירו אותנו חכמינו מפני ההרס הטמון ברכילות, ב”לשון הרע” וב”אבק לשון הרע” (רמב”ם, הלכות דעות ז’). ואולם, תפקידן הסמוי של נשות בית לחם בעיצוב דעת קהל חיובית כלפי רות יצר בסופו של דבר את השידוך בינה לבין בֹעז וחיזק את השמחה וההערכה של נעמי כלפי כלתה “וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה’, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים” (ד: ד-טו)

אם כן, מגילת רות היא דוגמא לטוב הלב שיכול להשפיע על דעת הקהל המייצרת בסופו של דבר גאולה. ייתכן שמן הטעם הזה – של דיבור המייצר חסד ושמחה – אנו קוראים בה מדי שנה בשנה בחג מתן תורה. אולי יותר מכל מציאות חיים, מייצגת מגילה זו את אשר התורה מבקשת מאתנו.

[1] אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996), עמ’ 80.

[2] עמ’ 83.

[3] עמ’ 86.

[4] עמ’ 88.

[5] עמ’ 89.

[6] Phyllis Trible, Texts of Terror: Literary – Feminist Readings of Biblical Narratives, Philadeplphia: Fortress Press,1984, p. 85.