האם שבי ציון היו עולים או עולי רגל? מה ההבדל בין שתי תופעות אלו וכיצד השפיעו על היחס של היהודים לירושלים לאורך הדורות?

ההגדרה של עלייה לרגל איננה חדה ואיננה מוסכמת על כלל החוקרים. בבסיס תופעה זו עומדת האמונה כי לביקור במקום קדוש ולתפילה שם ישנה חשיבות דתית גדולה. זו הסיבה לכך שבכל חלקי העולם עוזבים מאמינים את מקומות מגוריהם ועורכים מסע, לעתים בן אלפי קילומטרים, כדי להגיע לבסיס אמונתם, המקום הקדוש.

כך גם נכון לגבי היהדות ויחסה לירושלים. לאורך הדורות הגיעו לירושלים עולי רגל יהודים רבים שפקדו את מקומותיה הקדושים. כך היה בזמן קיומם של שני בתי המקדש, וכך גם המשיכה העלייה לרגל לאחר חורבן ירושלים על ידי הרומאים בשנת 70 לסה”נ.

המטרה של שבי ציון במאה השישית לפנה”ס הייתה שונה. הם לא הגיעו לירושלים כדי להתפלל בה ולשוב חזרה לבבל. הם עזבו את סיר הבשר במטרה לחזור להתיישב בירושלים, לבנות מחדש את העיר ואת בית המקדש. היה זה מעשה אמיץ ויוצא דופן שחייב אותם להקריב קרבן עצמי ומשפחתי של ממש.

מעשה חלוצי זה הוא שאפשר מאוחר יותר להפוך את בית המקדש בירושלים ליעד המוני של עלייה לרגל. על פי הידוע לנו מן המקורות, היו מגיעים בשלושת הרגלים בשלהי ימי הבית השני עשרות אלפים של עולי רגל כדי לפקוד את המקדש, להקריב קרבן, להעלות ביכורים ועוד. לאחר החורבן, עם גירושם של היהודים מירושלים, התמעטה העלייה לרגל אל העיר ונאסרו מגורי יהודים בה למשך דורות רבים.

בימינו ממשיכה המסורת של העלייה לרגל היהודית לירושלים, אולם היא מעוררת מחשבות ותהיות. האם אנחנו, שמגיעים אל הכותל המערבי בקלות יחסית – במכונית, אוטובוס או רכבת – יכולים בכלל להרגיש את אותה הרגשה של התרוממות רוח והתפעמות שחשו עולי הרגל בעבר. האם ניתן בעולם המודרני להיות עולה רגל “אמיתי”, כפי שהיה בעת העתיקה?

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.