אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מגילת אסתר הוא היעדרו של שם האלוהים בכל הספר. היעדר כל אזכור מפורש של האלוהים בהחלט אינו טיפוסי לספרות המקראית. למעשה, מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ”ך שבו שם האלוהים אינו מופיע. הכללת חיבור שאינו מתייחס בפירוש לאלוהים בתוך הקנון המקראי מחייבת הסבר, ומפרשים ותיאולוגים יהודים רבים טענו שהסיבה לכך קשורה לתפיסת ההשגחה האלוהית שהספר המקראי הזה מבטא. הם טוענים שהדבר קשור למושגים כמו “הסתר פנים” של האלוהים ול”נס נסתר”. על פי קריאה זו, אלוהים פועל לגאול את העם היהודי, אבל באופן גלוי פחות ונסתר יותר. במילים אחרות, המסר של הספר המקראי הזה אינו שונה מחלקים אחרים של התנ”ך, משום שרק פעולתו של אלוהים, והיא בלבד, היא המכוונת את ההיסטוריה היהודית.

הייתי רוצה להציע בקצרה הסבר שונה במקצת. אני טוען שהיעדרו של שם האלוהים קשור למסר התיאולוגי של מגילת אסתר, וכי המסר הזה קשור לתפיסתו של מחבר המגילה על הדרך שבה אלוהים מתגלה בעולם. על פי קריאתי, מגילת אסתר טוענת שגאולת העם היהודי אינה רק פועל יוצא של אלוהים הקובע את ההיסטוריה. היא גם פועל יוצא של פעולתם של אסתר ושל מרדכי. אשר על כן, מגילת אסתר מתארת הן את אסתר והן את מרדכי כמי שרוקמים תוכניות מעשיות ויעילות הגורמות למפנה ביחסו של אחשוורוש כלפי העם היהודי ולמפלתו של המן. לכן מרדכי מעודד את אסתר להציג את מועמדותה למלכה, בהבינו את החשיבות שהמעשה הזה יכול למלא להצלת העם היהודי בתקופה שבה שולט מלך חלש וניתן להשפעה. וכך גם אסתר מפתחת תוכנית מחוכמת המביאה בחשבון את האגו של המן ואת רגשי הנחיתות והפרנויה של אחשוורוש. ומכאן, היא מזמינה את המן למפגש אינטימי איתה כדי להבעיר את קנאתו ואת הפרנויה של המלך.

הצגה מלאה והגנה על הגישה הזו יחייבו דיון מפורט יותר ופרשנות של מגילת אסתר. אבל אני מקווה שכבר עכשיו אפשר לראות את האפשרות לקרוא את מגילת אסתר כחיבור תיאולוגי הרואה בהשגחה האלוהית פעולה משותפת של האלוהים ובני האנוש, הפועלים זה לצד זה כדי לעצב את ההיסטוריה היהודית ולקרב יחדיו את הגאולה.