חגים. לא נעים לי לומר זאת, אבל כרב קהילה אני אוהב את מר חשון המתוק! החוויה שחווה רב קהילה באסרו חג, בכ”ג בתשרי, היא חוויה משכרת. לקום מוקדם ב”בוקר שאחרי”, להתעורר לשגרה המבורכת, לחולין המנחם, להניח שוב תפילין, לקחת את הילד לגן, ולדעת שכך זה הולך להימשך עד לכ”ה בכסלו! חודשיים ויומיים!

אבל מעבר לשגרה המשכרת, אני אוהב את השבת הראשונה שאחרי שמחת תורה, את שבת בראשית. ואני אוהב את אחת עשרה השבתות שאחריה, כולן שבתות בראשיתיות. אני אוהב את ספר בראשית במיוחד. תלמידיי וחברי הקהילה שלי יודעים לחקות אותי, כפי שאני נוהג לומר בכל שבת: “הפרשה השבוע היא ללא ספק המופלאה ביותר בתורה”. והיא באמת כזו, כל אחת ואחת מהן. באופן פלאי, כשמגיע תורה של פרשה מסוימת, כל פרשה, הלב והדעת מתחילים להעמיק בה ולהפוך בה, והיא נענית מיד: מסירה מעליה את קורי העכביש שנטוו סביבה שנה שלמה, ושבה ומקיפה עצמה בהילה של אמת טרייה, מטלטלת ונצחית. וכשמגיע זמנה של הפרשה לפנות את מקומה לזו שאחריה, אי שם בשבת אחר הצהריים, אני כבר משוכנע שעד השנה לא באמת הבנתי אותה, לא ירדתי לעומקה, וכי כעת, כשסוף כל סוף הבנתי אותה, חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. שוב השתנו. כמו בכל שבוע, כמו בכל שנה. ואז הפרשה שבה אל ארכיון האמיתות המזדקנות ואני כבר מתרגש לי מהפרשה הבאה; צעירה, חדשה וטרייה, שמסעירה אותי ואשר תשנה כמובן את כל תפיסת חיי לשבוע הקרוב.

NoahRainbowספר בראשית שונה מכל שאר הספרים בתורה ובתנ”ך. התורה כולה היא אמת, אבל ספר בראשית הוא האמת לאמיתה. אבל כאן צריך להיזהר: אמת? אמת לאמיתה? ספר בראשית? המאמר הקודם שכתבתי לפורום זה (על דמותן של שתי המלכות, אסתר ו-ושתי) זכה לתגובתו של פרופסור מאוד מכובד, אשר על מנת לבטל את תקפות המאמר, ערך סקירה היסטורית של התקופה הפרסית, וסיים במילים אלו: But why reflect on reality, when one can, as your good Rabbi does, create mythical interpretations based on nothing but creative speculation? Indeed, the Rabbi does what a good Jew should do on Purim: heputs on a mask.

תודתי נתונה למורי, היסטוריון בעל שם, אשר השפיע רבות על חשיבתי בתחילת דרכי האקדמית וכך אמר: “אל תצפו למצוא כאן (באקדמיה או בשיעורי היסטוריה), את האמת. כי אין אמת היסטורית”. אנחנו רק השתחררנו מהצבא וחזרנו מהודו ועוד לא הכרנו את הפוסט-מודרניזם. היינו בשוק! “יש תיאוריות” הוא הוסיף, “יש ספקולציות, יש עדויות, וחלקן אף משכנעות ביותר. אתם תקראו מסמכים בני מאות ואף אלפי שנים, ותנתחו אותם במבחר כלים אקדמיים שתלמדו אצלנו. וכשסוף כל סוף תשתכנעו באמת ההיסטורית, יבוא דוקטורנט צעיר וישכתב את כל מה שחשבתם שהוא האמת לאמיתה. אני מאחל לכם,” אמר לסיום אל עבר הקהל ההמום שישב לפניו, “שתזכו להיות כאחד הדוקטורנטים החתרנים הללו, ואני גם מאחל לכם, שלאחר שתבססו את האמת שלכם, יגיע דוקטורנט צעיר מכם ויהפוך שוב את הקערה שבניתם על פיה”. אותו ראש חוג, חשוב לציין, הפריך בצעירותו את כל הנרטיב הציוני, ואת ה”אמת ההיסטורית” שלו אני מאוד לא אוהב…

אבל… ספר בראשית הוא אמת לאמיתה. אדם וחוה, הנחש, גן העדן, נח והמבול, מגדל בבל, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, רחל, זלפה ובלהה, יוסף, יהודה, ראובן, שמעון ולוי… אמת לאמיתה!

בשליחותי בארה”ב בשנות ה–90, התוודעתי לאנתרופולוג ג’וזף קמפבל ולספריו “”The Power of Myth” וכן “Myths to Live By”. לראשונה למדתי לראות במיתוס אמת! והרי מאז שנות ה–70 של המאה הקודמת החלו להתפרק, כאן בארץ, כל המיתוסים שעליהם חונכנו. נותרנו עם האמירה המצננת: “זה רק מיתוס”… ופתאום בספריו של קמפבל שמעתי קול אחר ומחייה: זה לא “רק” מיתוס, זה מיתוס!!! ואם נרטיב כזה או אחר זכה למעמד של מיתוס, הרי שהוא מספר לנו אמת. למדתי בעזרתו של קמפבל להבחין בין ריאלי ואמיתי ולקרוא אחרת את המיתוס, את המדרש, ובהמשך, גם את התורה עצמה!

כרב ומחנך במערכת תל”י, הילדים שואלים אותי תמיד אם הסיפור שקראנו הוא אמת. אני שומע לפעמים מורים שמתפתלים ומסבירים שיש תיאוריות מדעיות שמסבירות כיצד ים סוף אכן נקרע לשניים, וכיצד מסלע יכולים לנבוע מים, וכן הלאה… ואני תוהה, למה??? למה זה חשוב? למה לטרוח לעגן סיפור מיתי גדול מהחיים בהסבר אקלימי או גיאולוגי? איזה צורך זה ממלא? מסתבר שעבור רבים וטובים, ברור, כביכול, שאם הסיפור אינו עובדה היסטורית, הרי שאין לו תוקף או חשיבות, שלא לדבר על אמיתי. כי הרי “זה רק מיתוס”. אבל כשמתחילים להעמיק בסיפור עצמו, בדקויות שלו, באין ספור המדרשים שנרקמו סביבו, מתברר מהר מאוד שהסיפור הוא אמיתי, כיוון שהוא עוצר בתוכו את האמת. יתרה מכך, הסיבה שהוא כנראה שרד והפך לקלאסי, נובע מכך שהוא הדהד לכל דור איזו אמת עמוקה ונצחית.

לקראת סוף שנות ה–90 התוודעתי לגישתו של פרופ’ ניל גילמן מה–JTS, שכתב רבות על האמת העצורה במיתוס. הוא נתן חותמת יהודית מסורתית לרעיון על פיו אמיתות עמוקות עשויות להיוולד מתוך המיתוסים הקולקטיבים שלנו.

ואז, אי שם בתחילת שנות ה–2000, אם זכרוני ההיסטורי אינו בוגד בי (שוב), הקהילה היהודית בארה”ב סערה סביב דרשה שנשא אחד הרבנים הבולטים של התנועה הקונסרבטיבית שם, דיוויד וולפי, לפני חברי הקהילה שלו, אודות האפשרות שסיפור יציאת מצרים אינו נרטיב היסטורי, אלא מיתולוגי. הוא טען שהיותו של הסיפור מיתוס ולא היסטוריה, אינו גורע ממשמעותו העמוקה והנצחית. נדהמתי מהביקורת שהוטחה בו. הדיון סביב השאלה היה הזוי למדי. רבנים מסוימים השתמשו במדרשים יצירתיים כדי להוכיח את האמת ההיסטורית של יציאת מצרים. אחרים נתנו הסבר תיאולוגי, המוכיח מעל לכל ספק את האמת ההיסטורית של יציאת מצרים, כי זה פשוט “חייב היה להיות”. ועוד אחרים נתנו הסבר פסבדו מדעי כהוכחה.

את עבודת הגמר שלי במכון שכטר למדעי היהדות כתבתי אודות השאלה “איכה?”, השאלה ששואל הקב”ה את האדם בגן העדן (העבודה נקראה: “‘איכה?’: שאלה יהודית מכוננת”, ובה למעשה טענתי שכל תורת ישראל היא ניסיון לענות על השאלה הראשונה שהאדם נשאל). חלפו להן 13 שנים מאז כתבתי את העבודה, ולא עובר יום שבו אני לא שב אל השאלה הזאת, אל עץ הדעת טוב ורע, אל הנחש, אל עלי התאנה שמתחתיהם אני מסתתר (סליחה, אדם הסתתר). לא עובר חודש מבלי שחוויית המבול תשוב ותציף אותי, ואני תוהה במה חטאתי או איך בונים תיבה, ורצוי עם צוהר. לא חולפת שנה שבה אני לא שוקל ללכת לי, אל עצמי, לעזוב את הכל, וללכת בעקבות קריאה פנימית עלומה ונטולת GPS, ולהיות ברכה.

אם קוראים את ספר בראשית (ואת התורה כולה) כאמת גדולה, החיים מקבלים לפתע עומק שלא היה אפשרי כל עוד השיחה הייתה על תקפות היסטורית, ובעיקר היעדרה של תקיפות היסטורית.

החגים חלפו להם. שבנו אל השגרה המענגת ושבנו אל התשתית של חיינו. אולי זו המתיקות של ספר בראשית, ספר שמספר לנו בדרכו המופלאה את האמת שהיא גדולה מכל תיאוריה היסטורית, שהופכת את מר חשון, לחודש מתוק.