מאמר זה הינו תקציר של מאמר בנושא שפורסם תחת כותרת זו במסגרת כתב העת בשביל הזיכרון (סדרה חדשה), גיליון 13 (כסלו תשע”ג נובמבר 2012), עמ’ 18 – 25

פוגרום “ליל הבדולח” בגרמניה, שיאו של המהלך האנטי-יהודי הרדיקלי של המשטר הנאצי בשנת 1938, היה נקודת מפנה בתנאי הקיום של היהודים בגרמניה. מיד לאחר הפוגרום נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז כ- 30,000 גברים יהודים ששוחררו רק על סמך הצגת ויזה לחו”ל. המשטר הנאצי עבר, הלכה למעשה, מהפעלת מדיניות של בידוד היהודים מהחברה והכלכלה הגרמנית למדיניות של ניתוקם המוחלט מהחברה והכלכלה במטרה לאלצם להגר.

בנסיבות החדשות הפכה הגירתם של היהודים הגרמנים ממולדתם למנוסה המונית של פליטים, אשר הפכו מעתה להרבה פחות בררנים ביחס ליעדי ההגירה. רבים מהם נאלצו לקבל הכרעות שהביאו לפיצול המשפחה – בעיקר כתוצאה משליחת בני נוער וצעירים ליעדי הגירה שהיו זמינים לגילם (בעיקר לארץ ישראל דרך תנועות הנוער ולבריטניה דרך ה”קידנרטרנספורט”) או בהקדמת הגירתם של גברים לזו של נשים.

בשלהי שנות השלושים זוהה השם “שנחאי” בגרמניה עם פשע, זנות, שחיתות ומחלות. העיר נחשבה ל”סוף העולם”, האופציה הגרועה ביותר להגירה. ובכל זאת, בנסיבות הקשות שנוצרו, נאלצו אלפי יהודים מגרמניה ואוסטריה – בין 18,000 ל- 20,000 – להגר לכרך הסיני. ראשיתו של גל הגירה זה הייתה בקיץ 1938, אז החלו להגיע לעיר בעיקר יהודים מוינה כתוצאה ממדיניות ההגירה הכפויה שהפעיל שם אדולף אייכמן. החל מנובמבר 1938, החלו גם יהודים מגרמניה להגר אל העיר בקבוצות גדולות. שיאו של גל הגירת הפליטים היהודים לעיר היה בין החודשים דצמבר 1938 ליוני 1939 אז הגיעו אליה בין 14,000 ל- 15,000 יהודים ממרכז אירופה. רתיעתם של שלטונות הכיבוש היפנים ושל מועצת העיר משיטפון ההגירה היהודית לשנחאי, בעיקר מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביאה לירידה ניכרת בהיקף הגירת הפליטים היהודים לעיר. קבוצת הפליטים היהודים האחרונה שהגיע לשנחאי מנתה כ- 1,500 יהודים מזרח אירופים, ביניהם רבני ותלמידי ישיבת מיר, ששהו עד אז ביפן ונשלחו לשנחאי באוגוסט 1941.

קהילת הפליטים היהודים בשנחאי התבלטה במבנה הגילאי המבוגר שלה ובהטיה מגדרית – עודף גברים על פני נשים. העובדה שמדובר היה בגל הגירה, ולמעשה בריחה, ברגע האחרון ממש וביעד שעמד בתחתית סדר העדיפויות הביאה לכך שמהגרים צעירים יותר ובני נוער, נטו יותר להגר ליעדים אחרים (ובתוכם גם כאלו שמשפחתם היגרה לשנחאי). מרבית הפליטים היהודים בעיר היו בני ארבעים ומעלה ואילו רק כעשרה אחוז מתוכם היו ילדים מתחת לגיל 15. הגיל המאוחר של מרבית המהגרים הקשה עליהם מאד את ההשתלבות במרחב החדש – הן בתחום ההשתלבות המקצועית, הן בלימוד שפות חדשות, בעיקר אנגלית, שהייתה ממש חיונית. עודף הגברים על פני הנשים מבין הפליטים בעיר, היה במידה רבה תוצאת העובדה, שהגירתם של גברים יהודים מגרמניה נראתה כחיונית ודחופה יותר להצלת חייהם וזאת על רקע מעצר רבבות גברים יהודים במחנות ריכוז בעקבות פוגרום “ליל הבדולח”. יכולת ההסתגלות של הנשים לתנאי החיים הקשים בכרך הסיני הייתה על פי רוב טובה יותר. הגברים חוו באופן קשה יותר את הפגיעה במעמדם החברתי והמקצועי והאבטלה הקשה ששררה בעיר הקשתה עליהם למצוא עבודה, ואילו לנשים היו אפשרויות רבות יותר למצוא עבודה ואף “להמציא את עצמן מחדש” בתחום המקצועי.

מה היו הנסיבות הבינלאומיות, שאפשרו את הגירתם של כשני רבבות פליטים יהודים מאירופה לשנחאי? הסטטוס הבינלאומי הייחודי של שנחאי בשלהי שנות ה- 30, התבסס על שילוב בין מורשת העידן הקולוניאלי, לבין ההשלכות של כיבוש העיר על ידי היפנים בקיץ 1937. אף אחת מהמעצמות המעורבות בהסדר הבינלאומי בעיר, לא הכירה בשלטון הבובות הסיני שהקימו בה היפנים ולפיכך העיר בכללה לא הייתה נתונה מ- 1938 בתחום שיפוטו של שום כח ריבוני. כתוצאה מכך, שום גוף בעיר לא הפעיל ביקורת דרכונים על הנכנסים אליה עד 1940.

קודם לבואם של הפליטים היהודים ממרכז אירופה לשנחאי, התקיימו בעיר שתי קהילות יהודיות ותיקות יותר: קהילה ותיקה ומבוססת של יהודים יוצאי בגדד, שמנתה בין 600 ל- 800 נפש וקהילה נוספת של יהודים יוצאי רוסיה, שמנתה בין 3,000 ל- 4,000 נפש. ב- 19 באוקטובר 1938, עם גבור זרם הפליטים שהגיעו לעיר, הוקמה בשנחאי “הועדה לסיוע לפליטים יהודים אירופים בשנחאי” Committee for the Assistance of European Jewish Refugees in Shanghai (CFA) . ה- CFA סיפקה לפליטים עזרה חיונית, בראש ובראשונה בתחומי הדיור והתזונה היומיומית ובהדרגה גם בתחומי הבריאות והחינוך. היא נוהלה על ידי היהודים הבגדדים בתמיכת ארגון הג’וינט בארה”ב.

הפליטים היהודים בשנחאי נאלצו להתמודד עם בעיות קיומיות: הם התקשו להסתגל לתנאי מזג האוויר הקשה – הלחות גבוהה והחום בקיץ והגשמים העזים בחורף. תנאי אקלים אלו, שהתווספה אליהם גם תשתית מים רעועה, הביאו גם לתחלואה רבה. למצוקה יומיומית זו התווספו בעיות יסוד הנוגעות לתנאי המגורים והתעסוקה- רבים מהפליטים חיו, הלכה למעשה, במבנים אשר נהרסו במלחמה בין סין לבין יפן ושוקמו בחופזה. הכיבוש היפני וניתוקה של העיר מסביבתה פגעו קשה גם בהתפתחותה הכלכלית של העיר ובאפשרויות התעסוקה הפוטנציאליות של הפליטים.

מעבר לבעיות הכלכליות ה”אובייקטיביות”, היוותה הנוכחות המתמשכת בשנחאי אתגר משמעותי לפליטים גם בתחום התודעתי או המנטלי. חלק הארי של הפליטים תפשו את נוכחותם בשנחאי כזמנית מאד – שבועות או חודשים – ולא נערכו לשהות של שנים ארוכות בעיר. ככל שנמשכה והתרחבה המלחמה הפך אופק העתיד שלהם לקודר ומעורפל יותר והעמיק הניתוק התקשורתי שלהם, הן מבני משפחה שהותירו מאחור והן מבני משפחה שהיגרו ליעדים אחרים. יחסיהם עם האוכלוסייה הסינית הסובבת – שהיא עצמה הייתה נתונה לשלטון דיכוי של היפנים – סבלו מבעיות תקשורת קשות..כמי שהגיעו ברובם ממעמד הביניים, התפרנסו בכבוד במולדתם הישנה ולעיתים אף תמכו בנזקקים- נאלצו רבים מהם לעבור לאורח חיים פסיבי, הכולל בעיקר מאמצי הישרדות יומיומיים ותלות מתמדת בטוב ליבם של נדבנים וארגוני סיוע.

המתקפה היפנית על פרל הרבור וכניסת יפן למלחמת העולם השנייה, היוו נקודת מפנה טרגית בגורלם של הפליטים היהודים בשנחאי. המציאות החדשה הביאה להעמקת הנתק שלהם מהעולם החיצון וכן לפגיעה אנושה בזרימת כספי הסיוע האמריקני ובפעילותם של בעלי ההון היהודים בעיר, שמילאו תפקיד חיוני בארגוני הסיוע.

ב- 18 בפברואר 1943 הורה השלטון הצבאי היפני לרכז את כל הפליטים חסרי אזרחות, שהגיעו לשנחאי מאז כיבושה של העיר על ידם ב- 1937 בתוך שטח מוגדר. המושגים “יהודים” ו”גטו” אמנם לא הופיעו בצו היפני, שנועד לכאורה לצרכים ביטחוניים, אך ברור היה לכל שמדובר היה בצעד אנטי יהודי שבוצע בהשפעת הגרמנים. הגטו לא נסגר באופן הרמטי, ובכל זאת השפעותיו של מהלך זה על נסיבות חייהם של הפליטים היהודים בעיר היו הרסניות. כמחצית מהפליטים איבדו באחת את מקורות הקיום שלהם – עסקיהם ודירות המגורים שלהם.

הרגע הטרגי ביותר בתקופת הגטו ארע דווקא ב- 17 ביולי 1945, זמן קצר לפני תום המלחמה במזרח, עת הופצצה תחנת הרדיו היפנית שפעלה בשנחאי על ידי האמריקנים. חלק מהפצצות שנפלו בטעות בתחומו של הגטו, הביאו למותם של 31 מבין הפליטים ולפציעתם של 250 נוספים, וזאת בנוסף למאות אבידות בקרב האוכלוסייה הסינית.

בעקבות שחרור שנחאי על ידי האמריקנים וחידוש הקשר עם העולם החופשי, חל שיפור ניכר במצב הפליטים. בתוך כשנתיים היגרו כמה אלפים מביניהם לארצות הברית, אוסטרליה ומדיניות נוספות. אחרים, בעיקר מבוגרים יותר, שבו לחיות בגרמניה. זמן קצר לאחר הקמתה של מדינת ישראל נפתחה נציגות ישראלית בעיר ותוך זמן לא רב כ- 10,000 מהיהודים שחיו בעיר – ובכללם גם חלק מהיהודים הספרדים והרוסים הותיקים יותר – עלו לישראל.