ה-23 במאי הוא יום הצב העולמי ותכליתו העלאת המודעות לשמירה על סביבת המחייה של מיני הצבים השונים. בימינו “צב” הוא שמו של בעל חיים ממחלקת הזוחלים המכוסה שריון ומאריך ימים. מסתבר שבמקרא, המילה צב שימשה בשתי משמעויות אחרות ושונות בתכלית, שחברו זו לזו רק בעברית החדשה.

על פי ספר ויקרא הצב הוא יצור חי הנמנה על רשימת השרצים: “וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ… כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד־הָעָרֶב: (יא, כט – לא).

ואילו על פי ספר במדבר הצב הוא סוג של עגלת משא: “וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהוָה, שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר–עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים, וְשׁוֹר לְאֶחָד; וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם, לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן.” (ז, ג)

מי היה אפוא הצב המקראי? על פי תרגומים עתיקים הצב אכן נמנה על מחלקת הזוחלים. בתרגומים הארמיים הצב הוא סוג של חרדון או לטאה. גם על פי התרגומים הערביים של רס”ג (רב סעדיה גאון) ושל השומרונים הכוונה היא למשפחת החרדונים, ואילו על פי תרגום השבעים – תרגום המקרא ליוונית – הצב הוא תנין היבשה, מעין זוחל ייבשתי גדול.

גם חז”ל פירשו את המילה צב כסוג של לטאה. על פי מסכת חולין קכז ע”א בתלמוד הבבלי, הצב דומה גם לנחש וגם לחרדון.

בראשית האלף השני, במאה ה-11, המשיכו חכמינו ופרשנינו ובראשם ריב”ג (רבי יונה אבן ג’נאח) להגדיר את הצב כסוג של לטאה. במאות ה-12 וה-13 היו שזיהו את המילה עם החיה שנקראת בפינו כיום קרפדה. ככל הנראה היה זה רש”י שזיהה את בעל החיים המקראי כקרפדה, ובדרכו הלך גם רד”ק. הזיהוי הזה נשתמר עד לתקופת ההשכלה, שגם בה כינו את הקרפדה בשם צב.

כך או כך, הכוונה הייתה לבעל חיים שאינו נושא את ביתו או את שריונו על גבו.

בעברית החדשה איבד הצב את המשמעות של חרדון או לטאה, והוא מזוהה עם בעל החיים נושא השריון שכולנו ממשילים לאיטיות בשל תכונותיו הפיזיות. ככל הנראה, קישורו המוטעה של הצב לזוחל בעל שריון נובע ממשמעות המילה בספר במדבר: עֶגְלֹת צָב (עגלת משא) ובניסיונם של פרשנים שונים לקשור בין שתי המשמעויות במקרא. כך התגלגל שמו של כלי תחבורה (עגלות מחופות) לבעל החיים צב – יצור מחופה או מכוסה הזוחל עם שריונו.