מרבית ספר ויקרא עוסקת במצוות הקשורות לפולחן במקדש ולעבודת הכוהנים. לפי הפסוק הראשון, לאחר הקמת המשכן, ה’ דיבר עם משה מאוהל המועד במרכז המשכן והנחה אותו. והנה לפתע בתחילת פרשת בהר (ויקרא פרק כ”ה) מוקד ההתגלות חוזר אל הר סיני, כפי שהיה בפרקים י”ט-ל”א בספר שמות. יחד עם זאת, תוכן הפרקים – מצוות השמיטה והיובל, גאולת בתים ושדות ורצף ארוך של ברכות וקללות כגמול על קיום המצוות ועל אי-קיומן – שייך מבחינה נושאית לסוף ספר דברים.  

פרשנות ימי הביניים עסקה הרבה בבעיה של חוסר הרצף בטקסט. ר’ אברהם אבן עזרא מצטט מדרש הקובע כי “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. לטענתו, משה מזכיר כאן את נושא שמיטת הקרקעות והיובל על מנת להסביר עניין קדושת הארץ שעולה בספר ויקרא. רש”י מצטט מדרש אחר: “מה עניין שמיטה להר סיני?” כוונת השאלה היא למה נזכרות מצוות השמיטה והיובל, מצוות חקלאיות התלויות בארץ, דווקא כאן בספר ויקרא, ולא בספר דברים, שמצוותיו ניתנות בשדות מואב לפני הכניסה לארץ? תשובת המדרש מתייחסת לפרטי המצוות, שניתנו כולם בסיני.

רמב”ן לא קיבל את ההסברים האלה. הוא מציע שחוסר הרצף בתורה משקף את קיומן של שתי בריתות בין הקדוש ברוך הוא ובני ישראל: הברית הראשונה – ההתגלות והמשפטים ומצוות המשכן – מתוארת בפרקים י”ט –ל”א של ספר שמות. משה מקבל את התורה במלואה במשך ארבעים ימים ולילות ואז יורד ורואה את הפולחן סביב עגל הזהב ושובר את לוחות הברית. זהו סוף הברית הראשונה. לאחר מכן, הוא עולה שוב לארבעים ימים ולילות ובמתן הלוחות השניים נכרתת הברית השנייה. אם נבחן את מצוות השמיטה בכל אחת מהבריתות האלה נוכל להבחין בהבדל: בברית הראשונה בעל הנכס אמור להשאיר את השדה לעניים וחיות השדה. בברית השנייה הוא רשאי ליהנות מפרי השדה, הוא וכל ביתו והגרים שבשעריו. כך גם בשאר החוקים והמשפטים בפרשה שלנו – הם דומים לראשונים, אך אינם זהים להם.

התפיסה של שתי בריתות מאפשרת לפתור מספר בעיות טקסטואליות בתורה. לדוגמה, היא מסבירה את קיומן של שתי גרסות לעשרת הדיברות. בגרסה הראשונה, שמופיעה בספר שמות, זוכרים באמצעות השבת את מעשה בראשית. בגרסה השנייה, שאותה מספר משה לדור הנכנס לארץ, שמירת השבת חשובה כזכר ליציאת מצרים. באמצעות המנגנון של שתי בריתות הצליח רמב”ן לשמר את האמונה בתורה מן השמים, דגם שפרופ’ בנימין זומר מכנה בשם “הדגם הסטנוגרפי של ההתגלות האלוהית” – משה כתב את התורה כולה כפי ששמע מפי הגבורה.  

לפי פרופ’ בנימין זומר, הבסיס של ביקורת המקרא הוא בדגם “השתתפותי” של ההתגלות האלוהית, כפי שהוא מוצג בתיאולוגיות של פרנץ רוזנצווייג ושל אברהם יהושוע השל, ונמצא אף בהגות חסידית. לפי הדגם ההשתתפותי תוכן ההתגלות בהר סיני היה מינימלי ותוכן התורה הוא מגוון הדעות על ההתגלות כפי שהוא מתבטא בדבריהם של מורים חשובים בדורות שונים של ישראל העתיקה. מורה עלום שם חיבר השקפות שונות, ולפעמים מנוגדות, בספר אחד, ובמקום להשתמש בשמות החכמים האלה, שייך את כל הדעות אל מורה אחד גדול, על מנת להעניק לספר התורה סמכות. אך גילוי הקולות רבים בתורה גם יכול להעצים אותה בתור ספר שניחן בבהירות אתית ובעוצמה תיאולוגית ייחודית, וגם משמש דגם לכל תלמוד תורה, המבוססת על דיון ומחלוקת רב דוריים. זו המשמעות של “תורת אמת”. אך כיצד אנחנו יכולים ללמוד תורה שיש אי-ודאות מהותי לגבי מקורה? השאלה ראויה לעיון מעמיק של אנשים מאמינים בדור הזה.