הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

מהו הרעיון המרכזי בהגותו של פרופ' אליעזר שביד?

בדרך כלל, 'שבוע טוב בשכטר' מתמקד בפרשת השבוע או בחג מסוים. הפעם רציתי להקדיש אותו לאירוע מסוג אחר: שנה לפטירתו של פרופ' אליעזר שביד, שהלך לעולמו בט"ז בשבט תשפ"ב. חשוב לי לדבר על מורשתו של שביד לא רק מפני שהוא אחד מאנשי הרוח ישראליים החשובים בדורנו, אלא גם בגלל מעורבותו במכון שכטר בראשית דרכו. שביד היה אחד מהמרצים הראשונים במכון, והוא הציג חזון מעניין ומאתגר עבור המוסד שלנו. 

כשמדברים על מורשתו העשירה של שביד חשוב לציין שהוא חבש כמה כובעים בחברה הישראלית. הוא ידוע בעיקר בתור חוקר בולט של מחשבת ישראל, במיוחד פילוסופיה יהודית מודרנית, וללא ספק היה החוקר הפורה ביותר של הגות יהודית מודרנית. הוא כתב מעל ארבעים ספרים ויותר מאלף מאמרים. הוא היה גם אינטלקטואל ציבורי, לא פרופסור המתבצר במגדל השן האקדמי, אלא אדם שהביע עמדות בכל מיני סוגיות המעסיקות את החברה הישראלית, במיוחד בסוגיות הקשורות לעניינים חינוכיים, תרבותיים וכלכליים. לדעתי תרומתו החשובה ביותר הייתה כהוגה יהודי. הוא היה אחד הפילוסופיים היהודיים והאידיאולוגים הציוניים המשמעותיים ביותר בימינו. 

ברצוני להתמקד בקיצור באחד מהרעיונות המרכזיים בהגותו, והוא: הקביעה שאין דיכוטומיה בין חילוניות לבין דתיות. אליבא דשביד, הדעה המקובלת כי תפיסה דתית שורשית ותפיסה חילונית אותנטית בהכרח מתנגשות זו עם זו היא שגויה. בניגוד לכך, שביד גורס שחילוניות אמיתית (שהיא צורה של הומניזם) אינה עומדת בסתירה לדת, ובמקרה של חילוניות יהודית ציונית – דת היא הכרחית לחילוניות. 

שביד מציג טיעון מורכב כדי לבסס את התפיסה שלו על הקשר ההדוק והתלות ההדדית בין חילוניות לבין דתיות, ואנסה להציג אותו בצורה ברורה ותמציתית. לפי שביד, הדת חשובה לחילוניות ציונית מכמה סיבות, והסיבה החשובה ביותר היא שהחיבור לדת היהודית מאפשר המשכיות תרבותית. שביד מבקר את ההוגים הציוניים שקדמו לו על חוסר יכולתם לטפח קשר עמוק ואורגני לעבר היהודי. הוא מדבר לא רק על הוגים כמו הרצל, ברנר וברדיצ'בסקי, אלא גם על הוגי הציונות הרוחנית כמו אחד העם וביאליק. לטענתו, הם פירשו מחדש את המסורת ותרגמו אותה לניב חילוני גרידא. לפי הפרשנות שלהם, המסורת מכילה בעיקר מרכיבים מוסריים, לאומיים ותרבותיים. אולם הדת, כך מסביר שביד, מעולם לא הייתה מלבוש חיצוני לתוכן האתי, הלאומי והתרבותי של היהדות. המרכיבים האלה תמיד היו שזורים בתוך הדת. לכן, הפרשנות החילונית של רוב ההוגים החילונים שקדמו לו מנעה המשכיות משמעותית עם התרבות ההיסטרית שלנו. כדי לאפשר זיקה אמיתית ועמוקה לעבר שלנו, היהדות החילונית צריכה להיות פתוחה לממדים הדתיים של המסורת. 

שביד אינו מסתפק בטיעון הזה. הוא מרחיב את העיסוק בנושא ומתמודד עם שאלות כמו: האם חילוניות מאפשרת, ואפילו מחייבת, סוג של אמונה? ומה טיבה של אמונה זו? האם יש אפשרות להלכה חילונית? לתפילה במרחב החילוני? הוא גם עוסק בהשלכות של עמדתו על סוגיות חברתיות, כלכליות ותרבותיות רבות. כמובן, איננו חייבים להסכים עם שביד – לא עם הדרך בה הוא תופס את הדת היהודית, ולא עם תיאורו את ההתפתחות ואת האופי של החילוניות היהודית, אבל הוא מסוג ההוגים שכל אדם הרוצה לגבש תפיסת עולם יהודית עכשווית חייב להתמודד איתו. 

פרופ' ארי אקרמן הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, מרצה בכיר למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות ולשעבר דיקן המכון. פרופ' אקרמן הוא בעל הקתדרה לחינוך תל"י על שם פרופ' דוד גולינקין. הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית. ספרו האחרון הוא מהדורה ביקורתית של דרשות זרחיה הלוי (הוצאת אוניברסיטת באר שבע, 2013). כיום פרופ' אקרמן כותב ספר על אודות היצירה והקודיפיקציה בפילוסופיה של ר' חסדאי אבן קרשקש.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים





    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן