“הציונות היא פעולה שבה אנו הננו הבמאים ואילו יהודי מזרח אירופה הם השחקנים”. משפט זה, שנאמר על ידי פרנץ אופנהיימר לקורט בלומנפלד במפגש הראשון ביניהם בקונגרס הציוני בהמבורג בשנת 1909, צוטט על ידי בלומנפלד בזיכרונותיו שנכתבו כמחצית המאה מאוחר יותר. בלומנפלד ציטט את הדברים כחלק מניסיונו להבהיר את הפער בין הדור הראשון של הציונות הגרמנית – שאופנהיימר נמנה על הדמויות הבולטות שלו – לדור השני שלה, דורו שלו. החלוקה של ציוני גרמניה לשניים או אפילו לשלושה דורות, שותיקי התנועה הציונית בגרמניה הרבו להתייחס אליה, הפכה ליסוד מרכזי בהיסטוריוגרפיה של הציונות הגרמנית ואין ברצוני לחלוק עליה. עם זאת ברצוני להדגיש את המשותף בין הדורות הללו, יסודות מסוימים שהם אופייניים לציונות הגרמנית בכללה ונובעים מנקודת המוצא שלה כחלק מהסביבה הפוליטית והתרבותית שבה התפתחה. השאלה המרכזית בה אעסוק נוגעת ליחסם של ציוני גרמניה לדורותיהם לשאלת המתח בין הבימאות והשחקנות בתודעתם – האם וכיצד הפרוייקט הציוני בו הם נוטלים חלק עתיד לשנות את חיי היהודים בגרמניה?

מאז ראשית התפתחותה של הציונות הגרמנית הפנו מנהיגיה ודובריה את פניהם מזרחה – הבעיה היהודית שאליה התייחסו בני הדור המייסד של התנועה הייתה בעייתם של יהודי מזרח אירופה ובעיה זו נועדה בעיניהם לפתרון על ידי העברתם ממקום מושבם למזרח התיכון. מהעיון בדבריהם של מקס בודנהיימר פרנץ אופנהימר ואחרים, מתקבל הרושם שהמשיכה שלהם לעסוק בציונות, בבעיית יהודי המזרח ובארץ ישראל הייתה בעיקרה בעלת אופי אינטלקטואלי-שכלתני ולא הביאה להעתקת מרכז הכובד התרבותי-רגשי של זהותם, שהמשיך להיות גרמנוצנטרי.

בלומנפלד, שכאמור ציטט בזיכרונותיו את דבריו של אופנהיימר, עשה זאת כדי לחלוק עליהם ולהבליט את ייחודה של הציונות הגרמנית הצעירה יותר של בני דורו. בני הדור השני של הציונות הגרמנית התבוננו ביתר הערכה ביהודי המזרח אירופי, ייחסו לו תכונות כמו שורשיות ואותנטיות ואף הציגו עצמם כמי שעתידים ליטול חלק אקטיבי בעלייה לארץ ובהתיישבות בה. עם זאת, עמדות אלו לא הביאו אותם בדרך כלל לתחושת התבטלות בפני יהודי המזרח או למחשבות על ביטול ייחודה של הציונות שלהם. גם לבני הדור השני נודעה תחושת ערך עצמי בתחומים שהיו מזוהים עם המערביות שלהם – כמו רמתם המקצועית, הכשרתם האקדמית ושיטות העבודה המסודרות שלהם – ואף אצלם התפתחה תודעה שהם יכולים וצריכים לתרום לציונות תרומה ייחודית בהקשר הזה.

יתירה מזאת, למרות שהציונים הגרמנים הצעירים יותר החלו להתייחס מ- 1912 ואילך לעלייה לארץ ישראל ואף לצורך בהתחדשות תרבותית עברית, נותרו הפערים בין מזרח למערב על כנם. אכן, עד 1933 התקיימה פעילות בתנועות הנוער וסטודנטים הציוניות ואף בתנועת החלוץ בגרמניה והתארגנו מהם גרעיני עלייה, אך בסך הכל הגיע מספר העולים מגרמניה מ- 1919 עד שלהי 1932 למעט יותר מ- 3,000 שרבים מביניהם היו למעשה יוצאי מזרח אירופה שחיו רק שנים אחדות בגרמניה. ההתאחדות הציונית של גרמניה בהנהגת בלומנפלד הפכה אפוא לפלסטינוצנטרית בסדר היום שלה: היא הרבתה לעסוק בשאלות בניין הארץ ובהיבטים כלכליים והתיישבותיים שלה – בראש ובראשונה בדרך הפעלתה הייחודית של קרן היסוד הגרמנית. עם זאת, במונחיו של אופנהיימר ניתן לטעון שעדיין היה זה יותר עיסוק בבימאות – גם אם עיסוק מסור ופורה מאד – ופחות במשחק עצמו.

עליית הנאצים לשלטון הפכה את יהדות גרמניה – שהייתה עד אז יהדות אמנציפציה שפועלת בתנאי רווחה – ליהדות ללא אמנציפציה שפועלת בתנאי מצוקה. בנסיבות החדשות הציונות הגרמנית עברה אף היא תמורה משמעותית. יהודים גרמנים רבים פנו עתה אל הציונות וציפו ממנה לא רק לתכנון חזון פוליטי ארוך טווח אלא גם לפתרון מיידי יותר למצוקתם.

הפיכתה של הציונות, כמעט בן לילה, מתנועת מיעוט הפועלת בקהילת רווחה ושקועה בשאלות ה”בימאות” לתנועה מרכזית של רבבות בקהילת מצוקה, שהנסיבות החדשות הפכו רבים מבניה ל”שחקנים” בפעולה הציונית, חייבה אותה לשנות באופן ניכר את דרכי פעילותה. הביטוי המובהק לשינוי הזה היה כמובן ההיערכות לקידום עלייה המונית מגרמניה. ארץ ישראל הפכה להיות בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי ליעד הגירה מרכזי עבור יהודי גרמניה ובסך הכל עלו אליה עד סוף שנות השלושים כחמישים אלף יהודים מגרמניה – חלק ניכר מקפיצת המדרגה הכמותית והאיכותית באוכלוסיית היישוב בשנים אלו.

למעבר ייחודי זה של הציונים הגרמנים ממעמד של מי שראו עצמם חלק מקהילות הרווחה המערביות ותפשו את פעילותם הציונית בראש ובראשונה כסיוע והכנת תשתית לבניית הבית הלאומי למעמד של מי שנזקקים לו כיעד הגירה ואף כמקלט מפני האיומים על עתידם בארץ מולדתם היו השלכות מגוונות. בתודעתם העצמית ובניסיון החיים של רבים מהעולים מגרמניה נותרו עקבותיה של המורשת היהודית-גרמנית המשתלבת, מסורת ערכי ה- Bildung שציוני גרמניה היו אמנם ביקורתיים כלפיה אך מעולם לא הפנו לה עורף לחלוטין. רבים מעולי גרמניה הוסיפו להזדהות גם בארץ עם האופקים האוניברסליים של המורשת הזו – מה שניכר למשל בנטיות פוליטיות מתונות ביחס לסכסוך היהודי-ערבי ובשאיפה לעצב את הבית הלאומי היהודי כמדינה מודרנית בעלת ערכים ליברלים.

יתירה מזאת, למעבר זה לא היה יכול שלא להיות מחיר כואב. אשר בנארי, יהודי יוצא גרמניה שנמנה על מייסדי קיבוץ הזורע, טען בזיכרונותיו שהמעבר שלו ושל חבריו לא רק שהיה כרוך בויתור גדול ומכאיב למדי על אורח חיים שבו גדלו הוא וחבריו ושלתוכו החלו לצמוח, אלא שגם לאורך טווח הוא הותיר בהם כעין צלקת. פריץ גרינפלד, בן למשפחה בעלת הון מברלין תאר את התמורה שעברה עליו במעבר לציונות ובעלייה כניתוח לב בו נעקר מחזהו הלב הגרמני והושתל לב יהודי – ניתוח שבסופו של דבר הצליח אך לא היה יכול לעבור ללא כאב. בנארי וגרינפלד היו אמנם “ציונים חדשים”, דהיינו הגיעו לאמונתם הציונית והחליטו לעלות לארץ בעקבות עליית הנאצים לשלטון, אך גם הציונים הותיקים יותר לא היו פטורים ממתחים אלו. אם נחפש את ההיבט המובהק בו חוו רבים מיוצאי גרמניה בארץ קושי, דומני שניתן להצביע על ההיבט הלשוני והתרבותי. עם המסירות של מרביתם לאידאולוגיה הציונית ועם הפטריוטיות שמרביתם רכשו עם הזמן ראו מרבית בני הדור הראשון של העולים את עצמם כמי שבאו מתרבות גבוהה יותר וחשו לפיכך ניכור כלפי חיי התרבות המקומיים שהיו טבועים בחותמה של יוצאי יהדות מזרח אירופה. עלייה זו, למרות רמתם האקדמית הגבוהה של רבים מבניה ובנותיה, התאפיינה בקושי מיוחד לעבור לשפה העברית – בעיקר כשפת תרבות.

תהליך השתלבותם של יוצאי גרמניה בחברה הישראלית המתגבשת והמפגש בין האופקים התרבותיים והרעיוניים של מסורות יהודיות וציוניות שונות, היה אפוא לעיתים מעשיר ומפרה, אך לעיתים גם מתסכל וכואב. היה זה למעשה גם הפרק האחרון בהתמודדותם של הציונים הגרמנים – הפעם כשחקנים ולא כבימאים – עם המתח “בין מזרח למערב”.