מהי מולדתכם? היכן נמצא ביתכם? האם מולדת ובית הם הינו הך עבורכם? עבור אברהם אבינו היו אלו שני מושגים שונים וכך גם עבור רוב היהודים שחיו לאורך הדורות בגולה. הציונות היא זו שחיברה בית למולדת.

אחד הממדים הבולטים בפרשת לך לך הוא התרחשותה בשלושה מרחבים גיאוגרפיים נפרדים, אזורים אשר מרחק של מאות ואלפי קילומטרים מפריד ביניהם. פרשת השבוע נפתחת בחרן, מקום הולדתו של אברם (ששמו שונה מאוחר יותר לאברהם). אברהם, שנולד באור כשדים, מצווה על ידי האל לעזוב את ארצו, את מקום הולדתו, את בית אביו, וללכת אל הארץ שהאל בחר בה. אברהם מקבל הבטחה כי “אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים–לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ”. אברהם עוזב אם כן את הסביבה המוכרת לו ועוקר עם בני משפחתו מארץ מולדת לבית חדש ששם מבטיח לו האלוהים כי “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת”.

אברהם אומנם בונה מזבח באלון מורה שבקרבת שכם ומתקבע ליד בית אל ששם הוא מקים את מאהלו הגדול, אך במהרה מתברר כי מקום זה איננו הופך לבית וכי הוא ארעי.

בלית ברירה, בעקבות רעב כבד ששורר בארץ כנען, יורדים אברהם ובני משפחתו הגדולה למצרים. אך על אף הנוחות שבחיים בארץ הנילוס, מתברר במהרה כי גם השהות בארץ זו היא זמנית. אברהם עוקר שוב מביתו וחוזר חזרה לארץ כנען – בדיוק אל אותם המקומות שבהם שהה לפני שירד לשבור שבר. ארץ זו היא ארץ ההבטחה – “צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה”, הארץ שבה יהיה זרעו של אברהם “כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ–גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה”. “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה” מצווה האל על אברהם שמחליט הפעם לשבת קבע באלוני ממרא שבקרבת חברון ולבנות שם מזבח.

פרשת לך לך עוסקת בשאלה מהי מולדת – האם בהכרח המקום שבו אנחנו נולדים?, ובמתח השורר בין מושג זה לבין בית – המקום שבו אנחנו גרים. משכך, עולה השאלה היכן צריך וראוי לשכון? נדודיו של אברהם ומעברו ממקום למקום הם רבים והוא נע ונד עד שהוא מוצא תשובה לשאלת מקום הבית המיועד לו. ארץ כנען, ארץ ישראל, ארץ ההבטחה, היא המקום שבו על אברהם ועל צאצאיו לחיות.

שאלת מקומו הנכון של העם היהודי, ביתו הקבוע, מלווה אותו כבר אלפי שנים. היהודים התגבשו כעם בארץ ישראל אך לאורך הדורות הוגלו ועקרו לארצות שונות. כאשר חיו מרבית היהודים בגולה הם אומנם ערגו לארץ הקודש, אך במשך אלפי שנים לא תורגמה הבטחת האל לאברהם למעשים – לעלייה לארץ ישראל ולחיים בה. המולדת והבית נותרו בתימן, ברוסיה או בספרד וארץ ישראל נותרה כמושא געגועים.

הייתה זו במידה רבה הציונות שגרמה למהפך: הציונות מיתגה את ארץ ישראל כ”ארץ מולדת”. גם אם ביתם של היהודים הוא לעת עתה בתפוצות, בקהילות ישראל השונות – הרי זהו בית זמני. “המולדת קוראת לכם”, קבעו הוגי הציונות ומנהיגיה “וארץ ישראל היא המקום עבורכם”.

בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל אוכלוסיית המדינה הייתה מורכבת בעיקר מעולים חדשים. הם נולדו בארצות הגולה והפכו את מדינת ישראל לבית. במפקד שנערך בשנת 1961 נמצא כי יותר משישים אחוזים מתושבי המדינה היו עולים חדשים. אך כעבור יותר משלושים שנים, במפקד שנערך בשנת 1995, הפכו כבר הצברים לרוב והעולים החדשים למיעוט. מגמה זו נמשכת גם בימינו ורוב מכריע של תושבי המדינה, יהודים וערבים כאחד, נולדו כאן. במשך שניים–שלושה דורות הפכו מולדת ובית לאחד ויותר מתשעה מיליון איש חיים היום במדינת ישראל. קשה להאמין שאברהם אבינו דמיין כך את הארץ שאליה הגיע בגיל 75 – מדינה צפופה ומרובת תושבים שרובם, שלא כמוהו הם ילידים ולא מהגרים.

המאמר פורסם באתר “ישראל היום” ביום חמישי 7 בנובמבר 2019