חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש בשנת 586 לפנה”ס היו מאורע חמור ונוראי בהיסטוריה של העיר. אחרי מאות שנים של התרחבות ופיתוח, נשרפה ירושלים באחת וחל קיטוע חד ברצף ההתיישבות בעיר.

האם נותרו בכל זאת יהודים בירושלים אחרי החורבן? האם שארית הפליטה הצליחה לשקם את חייה וניסתה לבנות לפחות מקצת מהריסות העיר? שאלות אלו נותרות ללא מענה, הן בשל המקורות ההיסטוריים הבעייתיים והמקוטעים, והן בשל העדר ממצא ארכאולוגי מהתקופה הזו.

שאלת המשכיות הקיום היהודי בירושלים בתקופה שלפני שיבת ציון, מעוררת מחשבה גם לגבי תקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של ירושלים, ובנוגע לרצף הקיום היהודי בעיר.

בניגוד לאמירה המקובלת על כך שלעולם לא פסקה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הרי שהמצב בירושלים היה שונה. לאורך תקופות ארוכות בתולדות ירושלים, למשל מאות השנים שלאחר חורבן בית שני, לא גרו בה יהודים.

אחת התוצאות החמורות של מרד בר כוכבא (שנת 135 לספירה) הייתה האיסור שהשית השלטון הרומי על ביקור ומגורי יהודים בירושלים ובסביבתה. יחד עם זאת מפתיע ללמוד ממקורות תלמודיים שונים על קיומה של “קהילא קדישא דבירושלים” בסוף המאה השנייה או בראשית המאה השלישית לסה”נ. הייתה זו ככל הנראה קבוצה של חכמים שהתגוררה בעיר על אף האיסור שהוטל מצד השלטון הרומי על כך.

מאז סיומה של התקופה הצלבנית ועם חזרת המוסלמים לירושלים בשנת 1187, חודשה בהדרגה הנוכחות היהודית בעיר שמתקיימת ברציפות מאז ועד ימינו.

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.