תפיסת חז”ל שלפיה שני יצרים – יצר הטוב ויצר הרע – נאבקים על שליטה בלבו של כל אדם ואדם – מוזכרת לראשונה ומוכרת היטב ממדרש תנאים לדברים ו:ה, הפסוק השני בקריאת שמע, שנפתח: “ואהבת את ה’ א-להיך בכל לבבך…”. הדרשן מעיר על הבי”ת הכפולה המשמשת במילה “לבבך”, במקום אשר ניתן היה לכתוב “לבך”, שהמצווה היא לאהוב את ה’ “בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע”. דרשה זו מובאת במשנה ברכות ט:ה, ספרי דברים לב ותוספתא ברכות ו:ז. בתוספתא מיוחסת הדרשה לתנא רבי מאיר, רבו המובהק של רבי יהודה הנשיא, שפעל במאה השנייה לספירה.

במבט ראשון, תפיסת רבי מאיר בעניין שני היצרים מזכיר את האנטומיה של הנפש לפי אפלטון ואריסטו: אפלטון מחלק את הנפש לשלושה חלקים: תאוה, רוח ושכל, ודורש שהשכל ישלוט בשני החלקים האחרים (המדינה, ספר ד’). אריסטו מציין שהנפש מורכבת ממרכיבים רציונאליים ואי-רציונאליים, והוא רואה בהם יחס הירארכי: הרציונאלי נעלה מן האי-רציונאלי (על הנפש, ספר ג’).

הרמב”ם ביקש לזהות את תפיסת רבי מאיר עם זו של הפילוסופים היוונים, ואף הרחיק לכת וטען שבעוד יצר הרע נוכח באדם מלידה, יצר הטוב מתפתח לאטו, עם פיתוח השכל (מורה נבוכים ג, כג). אך נראה ברור שניסיון זה של הרמב”ם להתאים את תפיסת “שני היצרים” של התנאים עם המחשבה היוונית אינו משקף את משמעותם המקורית של דברי רבי מאיר. רבי מאיר רואה ביצר הטוב ויצר הרע שתי נטיות שוות המובנות לתוך לבו של כל אדם ואדם מלידה. כך עולה בבירור מדרשתו הקצרה: ראשית כל, היצרים נמצאים בלב, אבר גשמי, ולא בנפש שנפח הקב”ה לתוך האדם, המוזכרת בהמשך הפסוק (“בכל נפשך”), המקבילה ל-psyche שבה דנו אפלטון ואריסטו. כמו כן, העובדה ששתי הנטיות הללו מכונות “יצר” – דהיינו יצור, דבר הנוצר, אופי, טבע מולד – מוכיחה ששניהם נמצאים באדם מיום היווצרו. ועוד: העובדה ששני היצרים מרומזים בפסוק בבי”ת הכפולה שבמילה “לבבך” מוכיחה ששניהם שווים ביסודם, ואף המצווה לעבוד את ה’ בשניהם מוכיח שהם שווי ערך.

ההבחנה בין התפיסה של רבי מאיר לזו של הפילוסופים היוונים מעלה שאלה חשובה: מה מרויח רבי מאיר מכך שהוא טוען שתינוק נולד עם שני יצרים שווים והפוכים? במה שונה אמירה זו מן הטענה שהתינוק נולד עם טאבולה ראסה, לוח חלק, ועם הזמן הוא נהיה רע או טוב או שילוב של השניים? האם אין זו דרך פשוטה יותר לנסח את תפיסת הבחירה החופשית הגלומה ברעיון שני היצרים? איזה צורך יש בכלל ב”יצרים”?

האמת היא שרבי מאיר לא המציא את המילה “יצר”. המילה מופיעה כמה פעמים במקרא. אך במקרא מצאנו רק “יצר” אחד לאדם, והוא על פי רוב רע: “וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום” (בראשית ו ה); “כי יצר לב האדם רע מנעריו” (בראשית ח כא); “והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השרה הזאת לפני לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי” (דברים לא כא, השוו “כי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה”, שם לא כז, ו”כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון”, דברים כא כט). וכפי שהראה חוקר מחשבת חז”ל ישי רוזן-צבי, “יצר” בספרות התנאית אף הוא מכוון על פי רוב ליצר הרע. 1 כל זה מוביל למסקנה אחת ברורה, כפי שאני טוען בפירוש שלי לבבלי סוכה פרקים ד’ וה’ העומד לצאת לאור מטעם האיגוד לפרשנות התלמוד: החידוש הגדול בשיטת חז”ל שלפיו יש באדם “יצר רע” אבל גם “יצר טוב” הוא בנִטרול “היצר הרע” במובנו המקורי, נטיית הלב לרע דווקא, והחזרת הבחירה החופשית המוחלטת למקומה. דומה שרק על רקע זה ניתן להבין את קיום המושגים הללו אצל חז”ל: כתגובה ומיתון של גישה קיצונית יותר שטענה שהאדם נתון לשליטתו של יצר מולד או של כוחות חיצוניים.2

כבר הראינו שהקב”ה טוען פעמיים בספר בראשית שיצר האדם הוא רע, ושמשה רבנו אומר שיצר עם ישראל הוא מרי וקשיות עורף. אך ניתן לפרש את הטענות הללו כביטויים לתסכול מדור ספציפי של האנושות או של ישראל, ולאו דווקא כתיאורים של טבע האדם בכלל. בספרות הבית השני מושג היצר מתפתח לכדי תפיסה כוללת של נפש האדם. עיון במקורות מימי הבית השני העוסקים ביצר, מקורות שיסודם בכתות שונות בעלי אמונות שונות, מצביע על כך שאף אחד מהם אינו מקדים את רבי מאיר בתפיסת שני היצרים השווים הנמצאים בכל אדם ואדם ונאבקים על לבו. מכולם עולה שלפחות מקצת בני האדם נולדו עם נטייה לרע דווקא. נסקור אותם אחד אחד.

התפיסה הקרובה ביותר לזו של רבי מאיר נמצאת בצוואת אשר, חיבור שנכתב יוונית במאות האחרונות לספירה. וכך נאמר שם, א ג–ט:

כי שתי דרכים הן הטוב והרע ובלבנו שני היצרים המבדילים בינותם. וכי תרצה הנפש בטוב כל מעשיה בצדק תעשה ואם תחטא מיד תשוב. כי אם תחשב על דבר הצדק ותזרה הלאה את הרע תרמס מהר את הרשע ותשרש את החטא. וכי תיכנע לפני הרע את כל מעשיה ברשע תעשה ותגרש את הטוב ותדבק ברע ובליעל ישלט בה ואם גם תעשה את הטוב לרע ייהפך. כי אם תחל לעשות טוב והיו תוצאות מעשיה רשע כי אוצר היצר רוח רשע תמלא.

אם נשווה בין התפיסה הזאת לתפיסת רבי מאיר, נראה שאצל רבי מאיר קיומו של יצר הטוב פותח פתח לתשובה בכל אדם למשך כל חייו, וקיומו של יצר הרע מוכיח שכל אדם עלול להיכשל בחטא במשך כל חייו. לעומת זאת, בצוואת אשר קיום היצרים הללו מחלק מראש את העולם לטובים ורעים, שכן מרגע הבחירה ראשונה הבוחר ברע נשלט על ידי השטן (“בליעל”), וגם הטוב שלו הופך לרע, ולעומת זאת לבוחר בטוב מובטחות תשובה וכפרה גם כשיעשה רע.

גירסא קיצונית יותר של תפיסה זו באה לידי ביטוי במגילת סרך היחד מקומראן, ג טו–כג:

[טו] מאל הדעות כול הויה ונהייה ולפני היותם הכין כול מחשבתם… [כ] ביד שר אורים ממשלת כול בני צדק בדרכי אור יתהלכו וביד מלאך [כא] חושכ כול ממשלת בני עול ובדרכי חושכ יתהלכו ובמלאך חושך תעות [כב] כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו [כג] לפי רזי אל עד קצו…

תפיסת סרך היחד שוללת אפילו את הבחירה הראשונית שבצוואת אשר לאחריה שולט ה’ או בליעל בלב האדם. לפי סרך היחד, בני האדם משויכים מראש לבני צדק ובני עול – הראשונים מסורים ביד שר אורים, ואילו האחרונים מסורים מראש בידי מלאך חושך.

להפתעתנו, מצאנו תפיסה קיצונית עוד יותר בנוסח העברי של ספר בן סירא, המיוחס לחוגי הפרושים או קודמיהם. וזה לשון בן סירא טו יא–יח:

[יא] אל תאמר מאל פשעי כי את אשר שנא לא עשה. [יב] פן תאמר הוא התקילני כי אין צורך באנשי חמס. [יג] רעה ותעבה שנא ה’ ולא יאננה ליראיו. [יד] אלהים מבראשית ברא אדם וישתהו ביד חותפו ויתנהו ביד יצרו. [טו] אם תחפץ תשמר מצוה ותבונה לעשות רצונו. [טז] אם תאמין בו גם אתה תחיה. [יז] מוצק לפניך אש ומים באשר תחפץ שלח ידיך. [יח] לפני אדם חיים ומוות אשר חפץ ינתן לו.

עמדת בן סירא היא במובן מסוים קיצונית יותר מזו של צוואת אשר ומגילת סרך היחד כאחת. לפי עמדתו, לא זו בלבד שיש אנשים שבוחרים ברע ומסלולם נקבע מאז והלאה, ולא זו בלבד שיש אנשים שמסלולם הרע נקבע מראש, אלא כל אדם נמסר ביד השטן מראש. האדם נמצא ביד “יצרו” או “חותפו”, דהיינו “חוטפו”, השטן.3

יחד עם זאת, עמדת בן סירא מתונה יותר מזו של סרך היחד וצוואת אשר במובן אחר. הדטרמיניזם אצל בן סירא אינו מוחלט: במאמץ רב ובאמונה יוכל האדם לשמור מצווה, לעשות רצון ה’, ולחיות. מלידה האדם מסור ביד חותפו, אויבו, היצר – יצר הרע או השטן, ורק אם יחפוץ ויאמין יוכל להיחלץ ממנו. יש אמנם בחירה חופשית, אך ברירת המחדל היא הבחירה ברע.

עמדה זו דומה מאוד לתורת החטא הקדמון בנצרות: לא זו בלבד שכוחות חיצוניים מכתיבים את אופיו של האדם, אם טוב אם רע, אלא כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, נולד לחטא ונשלט על ידי השטן (ראו למשל איגרת פאולוס אל הרומיים, פרקים ה–ח). דומה, אפוא, שמושג החטא הקדמון הוא פועל יוצא של מושג המסירה בידי השטן מבראשית שבבן סירא. ההבדל הוא שדרך החסד של ישו ניתן להיוושע ממצב החטא הקדמון, אלא שחסד זה אף הוא ניתן או לא ניתן לאדם ברצון האל, ולכן גם בתפיסה הזאת הבחירה בין טוב לרע לא נמסרה, בסופו של דבר, בידי האדם עצמו.

אופיו המהפכני של תורת היצרים המיוחסת בתוספתא לרבי מאיר – הרואה ביצר הטוב ויצר הרע ישויות פסיכולוגיות, חלק מן האישיות של כל יחיד ויחיד, מבלי שתהיה נטייה מולדת לכאן או לכאן, ומבלי שכוחות חיצוניים כגון השטן ישלטו ישירות באדם – בולטת לאור התפיסות השונות בימי הבית השני. כמו מחבר צוואת אשר ואנשי קומראן, גם רבי מאיר סבר שיש יצר טוב ויצר רע, אך שלא כמו אנשי קומראן הוא סבר ששני היצרים נתונים בכל אדם ואדם, ושלא כמו מחבר צוואת אשר הוא סבר שאלה כוחות שקולים בכל אדם לכל אורך חייו, והאפשרות לבחור ביניהם או לחזור בתשובה תמיד פתוחה בפני כל אדם. כל זה בניגוד גמור לתפיסת בן סירא ולפיה כל אדם מסור ביד יצר הרע, וצריך להתאמץ כדי להיחלץ ממנו, והתפיסה הנוצרית ולפיה החטא עצמו, ולא רק הנטייה לחטא, מולד בכל אדם ואדם, ורק חסדי האל יוכלו להביאו להאמין בישו ולהיוושע.

1 י’ רוזן-צבי, “דברה תורה כנגד היצר: דבי ר’ ישמעאל ומקורו של יצר הרע”, תרביץ עו (תשס”ז), עמ’ 79-41.

2 ראו מ’ בנוביץ, תלמוד האיגוד: לולב וערבה והחליל, בהוצאת האיגוד לפרשנות התלמוד, ירושלים (בדפוס), הדיון בפרק החמישי, הסוגיא הרביעית, “תיקון גדול”.

3המילים “וישתהו ביד חותפו” חסרות בנוסח היווני, ויש הרואים בהן תוספת מאוחרת. ללא המילים הללו נראה במבט ראשון שבן סירא מצביע על בחירה חופשית גמורה: ה’ אינו אחראי לרע שעושה האדם; מבריאתו הפקיד ה’ את האדם ביד יצרו, והיצר הזה יוכל לבחור בין טוב לרע. אך הביטוי “ויתנהו ביד יצרו” מוקשה לפירוש זה: משתמע ממנו שהיצר הוא ישות נפרדת מן האדם עצמו, והוא שולט באדם. לכן נראה שיש לפרש כאן על פי התוספת שבנוסח העברי, בין אם נראה בו חלק מן הנוסח המקורי בין אם לאו: האם ניתן מלידתו ביד חותפו, דהיינו חוטפו, המכונה גם יצרו. הכוונה לשטן.