השיר “הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ” נכתב כשיר זיכרון לדני מס – מפקד גוש עציון, סגן מפקד גדוד בפלמ”ח ומפקד מחלקת הל”ה – ולחבריו ממחלקת הל”ה שנפלו בקרב בדרך לגוש עציון הנצור בליל ה-15 בינואר 1948. אסון הל”ה הוא אחד מסמליה הבולטים של מלחמת השחרור, והוא מסמל גם את כל הערכים והאמונות שעליהם התחנכו לוחמי צה”ל לדורותיהם. את השיר כתב איש הפלמ”ח המשורר חיים גורי.

חיים גורי בחר לסיים את השיר בדימוי הלוחמים המתים השבים אלינו כפרחים אדומים כדם שנשפך בקרב. לאחר פרסום השיר, בימי המדינה הצעירה, נבחר הפרח דם המכבים (Helichrysum sanguineum) – פרח רב שנתי קטן ואדום שצורתו מזכירה טיפה – לסמל השכול והזיכרון במערכות ישראל.

משמעות שמו המדעי של הפרח דם המכבים בלאטינית הוא “אדום כדם”. בערבית מכונה הפרח “דם הצבי” ו”דם האיילה” או “דם המשיח”, ובאנגלית שמו “אדום עד” (Red Everlasting), משום שעליו האדומים אינם נובלים ושומרים על צבעם האדום החזק במשך כל תקופת הפריחה. ייתכן שתכונה מיוחדת זו הייתה בבסיס בחירתו של הפרח לסמל השכול והזיכרון, שנשאר טרי ואינו דוהה, במיוחד בעונה זו של השנה.

שמו העברי של הפרח לקוח מן האגדה שלפיה בכל מקום שבו נשפך דמם של המכבים בקרב, שם צמח הפרח הנושא את שמם. מנהיגיה של ישראל הצעירה אימצו בהתלהבות את סיפורי גבורת המכבים, ומתחו קו מחבר ביניהם ובין חיילי המחתרות וצה”ל: “כך טחן ושטף הזמן את דמויות המכבים, הסיר מהם את הבלתי‏־חשוב, את הקל, והניח רק את ההכרחי לנו… את דם המכבים. ואותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון – נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם.” (יצחק שדה).

ב-1955 הפך “דם המכבים” לסמל רשמי כשילדי בתי הספר נתבקשו לענוד אותו על דש בגדיהם בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בחלוף הזמן, היה הפרח אחד הפרחים הראשונים בישראל שהוכרזו כ”פרח מוגן”. לכבוד יום הזיכרון מונפקת מדי שנה מדבקת זיכרון שנושאת את תמונתו, וגם סיכת זיכרון מיוחדת.

כבכל שנה, גם ביום הזיכרון הזה, כולנו עונדים פרחים אדומים ומרכינים את ראשנו לזכרם של הנופלים, בנינו ובנותינו חיילי צבא ההגנה לישראל ומערכות הביטחון, ומקווים – במיוחד השנה – לשמוע כבר את זעקת יריית הקרב האחרונה.