היסטוריונים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור יהודים עסקו רבות בהערכת דמותה של החוויה היהודית הגרמנית המודרנית, זו שבין הופעתה של תנועת ההשכלה לעלייתו של המשטר הנאצי לשלטון. סיפורה של יהדות גרמניה, אולי יותר מכל יהדות אחרת,מגלם בתוכו שאלות יסוד הנוגעות לקיום היהודי המודרני בכללו.

ארבעה סיפורים משמשים כארכיטיפים העיקריים לדימוי ההיסטורי של היהדות הגרמנית המודרנית. יש המציגים את ההיסטוריה היהודית גרמנית כראיה ליכולתם של היהודים להגיע לשיא הצלחתם בחיי התפוצות. לדידם, קיצה הטרגי של יהדות זו לא היה אלאתאונה היסטורית שלא הייתה מחויבת המציאות. אחרים, ביניהם כאלו הרוצים לראות את התפתחותה של היהדות הישראלית לכיוונים מודרניים ופלורליסטים יותר, מתעניינים יותר בחדשנותם של חיי הדת היהודיים בגרמניה. בעלי גישות שמרניות יותר נוטים, לעומתם, להציג את היהדות הגרמנית המודרנית כדוגמא שלילית של התבוללות. פרשנות נוספת, שהתפתחה בעקבות השואה, מציגה את ההיסטוריה של היהדות הגרמנית כסיפור שסופו הטרגי היה בלתי נמנע. סיפורים היסטוריים אלו מרכיבים יחד את פסיפס הזיכרון של היהדות הגרמנית .

סיפור העלייה וההצלחה – בספר שפורסם לפני שנים אחדות הציגה החוקרת הגרמנייה מרים גבהארט את הזיכרון המשפחתי של היהודים הגרמנים המודרניים. דימוי מרכזי אותו מצאה בזיכרונות בהם עיינה, (היא בחרה לעיין רק בחיבורים שנכתבו עד 1932) היה עלייתם של היהודים “מן הגטו אל הווילה”. כותבים רבים תיעדו את קורות משפחתם כרצף של שניים או שלושה דורות שהחלו בחיי עוני ונידוי והסתיימו בהצלחה חומרית ובשגשוג תרבותי. משלהי המאה השמונה עשרה ועד ראשית המאה העשרים עברו יהודי גרמניה כברת דרך מעוררת השתאות משולי החברה הגרמנית אל מרכזה. בשלהי תקופה זו התרכז קרוב לשליש מהם בשכונות הבורגנות בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית המשגשגת. לפנינו אפוא סיפור היסטורי של הצלחה חסרת תקדים כמעט, סיפור שלא במקרה מעלה בדעתנו את זיכרון “תור הזהב בספרד”, מושג שהתגבש בדמיון ההיסטורי של היהודים הגרמנים המודרניים. כותבים שונים, ביניהם עמוס אילון בספרו “רקוויאם גרמני”, הרבו לעסוק גם בפן התרבותי של תופעה זו ובתרומה הגדולה שהרימו יוצרים יהודים לתרבות הגרמנית ואף לאנושות כולה.

סיפור התחייה היהודית המודרנית – בד בבד עם ההצלחה הכלכלית והקליטה בתרבות גרמניה היוותה היהדות הגרמנית המודרנית גם זירה לתחייה יהודית. האוחזים בסיפור היסטורי זה מייחסים חשיבות רבה לזהותם הדתית של יהודי גרמניה ולזיקתם למסורתם. במוקד הסיפור שהם מספרים עומדת תרומתם לעיצובה מחדש של היהדות כדת ואף כתרבות מודרנית. תרומתה הסגולית של היהדות הגרמנית לעולם היהודי מתמקדת, מהפרספקטיבה שלהם, בצמיחתם של מדעי היהדות ובהופעתם של הזרמים הדתיים המודרניים. ההיסטוריונים היהודים האמריקנים הרב פרופ’ יצחק שורש ופרופ’ מיכאל מאיר, שניהם ממוצא יהודי גרמני, הקדישו חלק ניכר מעבודתם לסיפור התחייה היהודית הזו. כאינטלקטואלים מרכזיים המזוהים עם התנועה הקונסרבטיבית (יצחק שורש, בית המדרש לרבנים באמריקה JTS) והתנועה הרפורמית (מיכאל מאיר, היברו יוניון קולג’ HUC), הוצגה אצלם היהדות הגרמנית בראש ובראשונה כבית היוצר של תנועותיהם ושל הזהות היהודית המודרנית בכלל.

אל מול שני סיפורים אלו, שמעמידים במוקד דימוי חיובי של היהדות הגרמנית, ניתן להציג שני סיפורים שונים לחלוטין.

סיפור הבגידה וההתבוללות – משקיפים יהודים מחוץ לגרמניה, בראש ובראשונה כאלו שזוהו עם האורתודוקסיה והחרדיות, תיארו את החוויה ההיסטורית היהודית גרמנית בעיקר כסיפור של התבוללות וטמיעה. “בספרי רמ”ד [משה מנדלסון] אל תשלחו יד”, פנה החת”ם סופר לבניו ולתלמידיו בצוואתו שנחשבת עד היום לטקסט מכונן של האורתודקסיה החרדית. “ותדע מה שעשה לך החרב המתהפכת אשכנז הזה”, הוסיף על הדברים ר’ עקיבא יוסף שלזינגר בפירושו על הצוואה. אבות החרדיות תקפו את המודרנה היהודית מראשיתה ולכן התמקדו במי שגילם אותה יותר מכל: משה מנדלסון: אותו פילוסוף יהודי שהיה סמל התרבות המוביל הן ב”רקוויאם גרמני” של אילון (שנכתב ברוח “סיפור העלייה וההצלחה”) והן ב”צמיחת היהודי המודרני” של מאיר (ספר שנכתב ברוח סיפור התחייה היהודית המודרנית”). האשמות הבגידה וההתבוללות לא הגיעו רק מהמחנה החרדי. גם במחנה הציוני נמצאו כאלו שתקפו אישים בולטים ביהדות גרמניה כמייצגי הטמיעה היהודית, הבולט ביניהם היה אחד העם במאמרו “חיקוי והתבוללות”.

מקח טעות וגן עדן של שוטים – עליית הנאצים לשלטון והשואה הביאה רבים לתאר את כל מהלך ההיסטוריה היהודית הגרמנית כסיפור שסופו מעיד על תחילתו. הבולט ביניהם היה חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום שטען שמעולם לא התקיים דו שיח אמיתי בין יהודים לגרמנים. לדבריו היהודים ויתרו על עצמיותם וכבודם בלי שזכו לתמורה כלשהי. בזיכרונות נעוריו “מברלין לירושלים” מתאר שלום את עצמו כילד המתבונן ברכבות היוצאות מברלין ליעדים בכל אירופה ביניהם, כך הוא מזכיר כאילו לפי תומו, השם “אוסבינצ’ים” שמאחוריו טמונה אושביץ. נדמה שהדברים נרמזים כאן בבירור. ברוח זו הציגו דוברים אחרים את יהדות גרמניה בדור שלפני השואה כגן עדן של שוטים העומדים על פי התהום אך אינם מודעים לכך.

אדם שיתבונן בתולדות יהודי גרמניה, וישתדל ככל האפשר להיות חסר פניות, ייאלץ להודות שבכל אחד מהסיפורים הללו יש אמת מסוימת. בכל אחד מהם מובלעת גם עמדה ערכית בעלת משמעות כלל יהודית. רק התבוננות מאוזנת בסיפורה של יהדות גרמניה מתוך ארבע הפרספקטיבות הללו תוכל לתרום לבירור מעמיק של בעיות היסוד ואתגרי הקיום היהודי המודרני.