אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה

וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע

וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים

צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,

וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,

וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,

וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

("חמסין של ניסן", לאה גולדברג)

היום חמסין של ניסן. עונות המעבר בארץ ישראל מאופיינות בימים חמים ויבשים מאוד. רבים מכנים את מזג האוויר הזה בשם חַמְסִין, מילה נרדפת בעברית המודרנית למילה המקראית שָׁרָב. למעשה, משמעותה המקורית של המילה חמסין היא רוח דרומית חמה ויבשה שאופיינית במיוחד לארץ מצרים (שממנה יצאנו בזמן הזה בעת ההיא), שנושבת מדרום ושנושאת איתה אבק חולות.

ביום החמסין הזה אנחנו תפילה שיפול דבר שיבדיל בין היום הזה – זמן חירותנו – לבין כל הימים שעברו מאז שמחת תורה. שיגיע יום של תמורה. שכל חטופינו יריחו בקרוב מאוד את ריחה של השמש, יראו את צבעו של הערב, ושכולנו נשמע קול של לב פועם