יום האם הישראלי, ל’ בשבט הוא יום השנה למותה של הנריאטה סאלד “אם” התנועה הציונית. תאריך זה מאפשר בחינה מחדש כיצד ניתן לתת לאימהות מקום נכבד בזיכרון הדתי של העם היהודי. כבכל תרבות גם ביהדות קיים מתח בין הערכת האמהוּת כתפקיד רוחני מרכזי של האשה היהודיה, ובין יחס מבטל לתפקיד זה במודע או שלא במודע. הראייה לכך היא שלמרות שבתורה אמר ה’ לרבקה אמנו” שני גויים בקרבך ושני לאומים ממעיך יפרדו” (בראשית כ”ה: כ”ב-כ”ג) כלומר, רבקה זכתה, על פי הכתוב, להתגלות ישירה של האל, למרות זאת נאמר בתלמוד הירושלמיכי “לא מצינו שדיבר הקב”ה עם אשה אלא עם שרה בלבד” (ירוש’ סוטה, פרק ז’ דף כ”א ע”ב) .

כלומר, לשיטת פרשנים מסוימים ההתגלות שהייתה לרבקה הוכחשה דורות אחר כך על ידי גברים שסירבו לעמוד על ייחודה ומהותה של התגלות זו של האל לאשה ולאם ההרה.הכחשה זו גם עומדת ביסוד העובדה כי שעה שאנו עומדים נשים וגברים מדי יום ביומו להתפלל את תפילת העמידה אין אנו פונים אלא ל”אלהי אברהם, יצחק ויעקב.” ה’, על פי נוסח התפילה הקדום, הוא אלהי האבות. יוצא שמקומן של האמהות נפקד מן התפילה השגורה בפינו וכתוצאה מכך מן הזיכרון הלאומי גם יחד.

דבר זה תמוה דווקא משום שלצד מסורת זו קיימת בתרבות היהודית מסורת מדרשית- תיאולוגית אחרת שהכירה בערכן הדתי הנעלה של אימהות האומה. חז”ל טבעו את מטבע הלשון של ארבע האמהות בתלמוד (נזיר, כ”ג ע”ב והמקבילות: בסנהדרין ק”ה: ע”ב ובהוריות י’: ע”ב.) אנו משתמשים בתבנית לשון זו שעה שאנו מברכים את הבנות בכל ערב שבת: “ישימך ה’ כשרה רבקה רחל ולאה” וכו’.

על פי רבים מן המדרשים היה מעמדה של שרה שווה לזה של אברהם בהורות האומה. וכך דרשו חז”ל: “שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה. בתחילה הרי היא שרי על עמה עכשיו היא שרה על כל באי עולם” (תוספתא, מסכת ברכות, פרק א’ הלכה י”ג) וכן : “אברם הוא אברהם, בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו.שרי היא שרה.בתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית לכל העולם כולו.” (ברכות י”ג ע”א) ; “אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.”(בראשית רבה (וילנא) ל”ט: ט”ו, ד”ה: “ואת הנפש אשר עשו בחרן”). ואפילו היו שסברו כי “אברהם היה טפל לשרה בנביאות” (שמות רבה א’: א’: ד”ה: “שמות בני ישראל” ) כלומר, ששרה היתה נביאה גדולה מאברהם…

אי איזכורן של האימהות בפתיחה לתפילה העיקרית שנאמרת שלש פעמים בכל יום הוא תמוה דווקא משום שהברכה הפותחת את תפילת העמידה עוסקת בעניין שהיווה את מהות חיי האימהות לאורך ההיסטוריה היהודית – גמילות חסדים.בתפילה מתפללים אנו לאל ה”גומל חסדים טובים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.” משתמע מן התפילה כי חסד האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שגילו כלפי זולתם שיקף, למעשה, את היותם תלמידיו וחניכיו של האל, שתכונתו העיקרית היא שהוא, האל, גומל חסדים טובים במהותו.הברכה עצמה, אם כן, היא בבחינת מדרש המפרש את רעיון הברית המקראי בהתאם לתיאולוגיה המתמקדת בחסדי האל ובביטוייה המעשיים והיומיומיים.על פי לשון התפילה הזאת עשיית חסדים על ידי נאמני תורתו של האל היא תשתיתה של כל התורה כולה.
והנה המדרש הבא מתאר את הווייתן הרוחנית היומיומית של האמהות כהוויית חיים שכל כולה חסד:

כל ימים שהיתה שרה קיימת היהענן קשור על פתח אהלה. כיון שמתה פסק אותו ענן. וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן.כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה.וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה. וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה.וכל ימים שהיתה שרה קיימת היתה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה.כיון שבאת רבקה חזרה.כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר.וכיון שבאת רבקה חזר. (בראשית רבה (וילנה) חיי שרה ס: ט”ז ויביאה יצחק אהלה”)

אין צורך להכביר מילים על האסוציאציה המתבקשת העולה ממדרש זה בין הענן המכסה את אהל מועד, בו נוכח האל בעת נדודי ישראל במדבר (שמות מ’: ל”ז- ל”ח) ובין הענן הקשור על פתח אהלן של שרה ורבקה. ענן זה הוא המעתיק את קדושת הפולחן הכהני של אהל מועד אל קדושת היומיום של בתינו. הקדושה עוברת מן היריעות התוחמות היטב את המשכן (שמות, ל”ו) אל דלתות הבית הפתוחות לאורחים, קדושה שאין בהן כדי לבטל את הגבולות הייחודיים של כל בית ושל כל משפחה.מדרש זה מעביר אותנו מבחינה היסטורית ותיאולוגית מלחם הפנים של המשכן (שמות כ”ט:ל”ב; ל”ה: י”ג) אל עיסת היומיום, מנר התמיד ומנורת המאור במשכן (שמות כ”ז: כ’; ל”ה: י”ד; במדבר, ח’:א-ד) אל הנר הדולק בבית מערב שבת לערב שבת.במודע או שלא במודע הופכות על פי מדרש זה אמהות האומה, שרה ורבקה, ומשתמע מכך שגם רחל ולאה שוכנות האהלים- הצופיות הליכות ביתן, לכוהנות הגדולות של קדושת היומיום, היורשות את ניהול את קדושת המשכן/ המקדש של הבית היהודי בחיים שלאחר חורבן המקדש.

על מנת להביא לידי ביטוי בימינו של אותה מסורת יהודית סמויה מן העין, הרואה בחסדי האמהות עמוד חשוב ושווה ערך לזיכרון חסדי האבות ולברית אשר כרת האל עמם, ראוי להוסיף את התוספת הבאה המזכירה את אימהות האומה. יש בה, בתוספת זו, כדי לדבק את לבבנו בדרך בה יהפכו בתינו ומשפחותינו למקדש מעט בכל יום ויום. בתינו הם המקום בו אנו אוכלים יחדיו, לומדים יחדיו, מכניסים אורחים אך שומרים על ייחוד וקירבה של אב ואם, צאצאים וקרובים. כך נהגו אימותינו בעבר הקרוב והרחוק, שעה ששמרו על אורה הדלוק של היהדות באוהליהן בכל דור ודור וכך ראוי לנו שננהג בחיינו ונזכור להתכוון לכך בעת תפילותינו. להלן הצעה לפיוט המכוון אותנו לדרך זו.

פיוט להזכרת האמהות /הרב עינת רמון

בָּרוּךְ אַתָּה י-הוה, אֱ-לֹהֵֽינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק, וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵ-ל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, וְקוֹנֵה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה.

נָבֽוֹאָה אָהֳלֵי שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה.

וּתְהִי גְמִילוּת חַסְדֵּיהֶן לְפָנֵֽינוּ בְּכָל-עֵת וּבְכָל-שָׁעָה.

מראש השנה ועד יום הכפורים (עד ועד בכלל):

זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים, מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵֽפֶר הַחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱ-לֹהִים חַיִּים.

מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה י-הוה, מָגֵן אַבְרָהָם.