אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. (ויקרא, כו, ג–ז)

בשבת נסיים את קריאת התורה בספר ויקרא ונקרא “חזק חזק ונתחזק”. הפרשה האחרונה בספר ויקרא – פרשת בְּחֻקֹּתַי – כוללת ברכות (וגם קללות) ונקראת לפני חג השבועות (וגם לפני יום ירושלים) ברמיזה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, שכן חג השבועות נחשב כראש שנה על פי המשנה (מסכת ראש השנה, פרק א, משנה ב).

בשבת הזו נקרא בעוצמה את כל הברכות, נקווה שתכלה שנה וקללותיה ושבקרוב מאוד נוציא ישן מפני חדש, שהארץ תיתן יבולה, שנשב לבטח בארצנו ושחרב לא תעבור בה.