סביר שרובכם לא יודעים, אך הייתה אפשרות סבירה שבגבעה שעליה שוכן מכון שכטר, הייתה כיום שכונה חרדית בשם “נווה שאנן”. שכונה זו הוקמה על ידי בני היישוב הישן בירושלים בשנות העשרים של המאה העשרים. מה קרה לשכונה וכיצד השתנה הנוף? על כך ברשימה הבאה:

מיד לאחר קום המדינה וקביעת ירושלים המערבית כבירת מדינת ישראל, החליט ראש הממשלה דוד בן גוריון להקים באזור שבין רחביה לבית הכרם את “קריית הלאום”. רוב השטח הכיל גבעות טרשים, אולם באחת הגבעות הדרומיות הייתה שכונה חרדית קטנטנה בשם “נווה-שאנן”. השכונה הוקמה בשנת 1922 על ידי אגודה חרדית, שאחד מעסקניה היה רבי עמרם בלוי, מראשי העדה החרדית ופעיליה. רוב השטח של האגודה, שכלל מאות מגרשי בנייה, לא נבנה, בעיקר בגלל התנאים הביטחוניים הקשים באותם שנים. בשנת 1947 רכשה הסתדרות העובדים שטח קרקע במדרון הסמוך, והקימה עליו שכונה קטנה נוספת, שנקראה באותו שם, אלא שמרבית תושביה היו קשורים לציונות החילונית.

לבן גוריון הייתה תכנית “גרנדיוזית”, להפקיע את כל המרחב (2,000 דונם) בכדי להקים בו את כל המוסדות השלטוניים והתרבותיים של המדינה הציונית החדשה, ואף להשאיר ביניהם מרחבים ירוקים בולטים (בדומה למודל של קריית השלטון בוושינגטון, שמכונה שם “המול”).

במסגרת תהליך ההפקעה והתכנון מחדש של המרחב, דרשה הממשלה מתושבי השכונה החרדית הקטנה, שהייתה ממוקמת בראש הגבעה שעליה מצוי היום “היכל הספר”, לפנות את בתיהם ולקבל בתמורה

פיצויים. חלק מהתושבים הסכימו לעקור לשכונות החרדיות שבצפון העיר, אך חלק קטן ולוחמני יותר דרש להישאר, ואפילו  דרש שהממשלה תסייע ליישב את מאה המגרשים שטרם נבנו, בחסרי דיור חרדיים, כמקובל (ראו מפה המציינת את “שטח המוזיאון” על רקע מגרשי השכונה).

הוויכוח התגלגל לערכאות [ראו הכתבה המצורפת “גזל כבשת הרש”] ובסופו של דבר כל הדיירים פונו (חלקם תוך מאבק) ועל הגבעה קם היכל הספר ומוזיאון ישראל. מעניין לציין כי לא הייתה דרישה לפנות את השכונה ההסתדרותית הסמוכה.

המחקר שלי על תולדות השכונה בוחן את הרקע להחלטה לפנות את השכונה החרדית ולהפקיע את אדמותיה לטובת “קריית הלאום”, דבר שלא נעשה לגבי השכונה הצמודה, שהייתה קשורה יותר לממסד הציוני. האם תהליכי קבלת ההחלטות היו ענייניים (שיקולי מיקום?), או שמראש הייתה הטיה, בשל הרקע התרבותי-חברתי השונה שהיה בין שתי השכונות הצמודות? מה היה מקובל במצבים תכנוניים דומים בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה? כיצד התמודד הממסד עם התושבים שפונו או שאדמותיהם הופקעו? האם פרשיה זו שימשה תקדים ליכולת לפנות אזרחים מבתיהם לצורך פיתוח “נוף לאומי”, או דווקא “סוף פסוק” לפינוי מסוג זה?

אחד מהנושאים שהיו בלב המאבק היה דרישת התושבים שלא לפגוע בבית הכנסת שהיה בשכונה. בין החותמים על העצומה בנושא היה תושב השכונה ההסתדרותית, פרופ’ חיים גבריהו (שהקים את חוג התנ”ך בבית הנשיא). הוא גם נפגש עם אנשי הממסד ועמד על הבעיה ההלכתית שבהריסת בית כנסת. כסוד של פשרה וכסמל לזכר קיומה של השכונה החרדית, הסכימו הרשויות להקים בית כנסת קטן בשולי הגבעה, מעל השכונה החילונית ששכנה בוואדי. בית כנסת זה, שהוקם בסוף שנות החמישים, ניצב לו בבדידות מזהירה ומוזרה סמוך לגדר המוזיאון, עד עצם היום הזה (2018).

בית הכנסת הבודד