מחר, יום הזיכרון לחללי צה”ל, כשתזרח השמש היא תאיר באור נגוהות – אך גם ב”אור נוּגות”. כי מחר הוא ציון דרך נוסף בנתיבי הזיכרון העקלקלים של עמנו – מתקומה לחורבן לתקומה – מיציאת מצרים… לאושוויץ, בירקנאו, מיידאנק, סוביבור וטרבלינקה, להקמת מדינת היהודים, לעצמאות ישראל. האל זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם – כי אין שכחה לפניו ואין נסתר מנגד עיניו – צופה ומביט עד סוף כל הדורות. לא כן האדם: הזיכרון, ככל שהוא מרכזי בחיי הפרט, נתפס לעתים כבלתי ניתן לשליטה, כחלק ממערכת תת-הכרתית – עתים מתעורר הוא מאליו ועתים נדחק הוא ושוקע לעד. וטוב שכך הוא, כי אלמלא נגזרה גזרה על המת שישתכח מלב (פסחים נד ע”ב), חיי אדם קשים היו מנשוא. לא כן האומה: האומה היהודית לדורותיה רצופה בזכרונות ונתבעת לזיכרון מתמיד, כי “הזיכרון” הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו כעם וכאומה. אנו נתבעים לזכור ברגעי שמחה ואנו נתבעים לזכור ברגעי תוגה. דור דור וזכרונותיו, וכל דור חייב לשמש גשר שעליו יעברו זכרונות אלו לדורות הבאים. אך ערכה של זכירה זו הוא אם לאחריה תבוא עשייה. ופעמים שהעשייה תביא לזכירה ופעמים שהזכירה תביא לעשייה. “איתקש זכירה לעשייה” (מגילה ב ע”ב); “‘וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם’ (במדבר טו לט) – ראיה מביאה ליד זכירה, זכירה מביאה לעשיה” (מנחות מג ע”ב).

מחר “נתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום”, ונזכור כל הנשכחות: החיוך, החיבוק ושיחת הטלפון האחרונה. קול צפירה יישמע ודממה דקה; אנשים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו “הנה יום הזיכרון לפקוד ולבכות, לעלמים ועלמות שהלכו מבלי שוב עוד”.

מחר נפתח את ספר הזכרונות הפרטי והלאומי, וחותם ידם של יקירינו בו, ויאבל עם ישראל על זיו עלומיו. נתהלך בבתי העלמין כמתהלכים בפנתיאון לאומי, מפרק נוּגה אחד למשנהו, מחללי מלחמת השחרור לחללי האינתיפאדה. סיפורי חיים ומוות של חללי המלחמות לדורותיהם, אשר נפלו בפעולות ההגנה והביטחון ובעת מילוי תפקידם למען ארצנו, מי בקרב ומי בהפוגה, מי במים ומי באש, מי בהפגזה ומי בתאונה.

מחר – ורק מחר– יתאחדו הלבבות ליום אחד: “‘ויחן שם ישראל’ (שמות יט ב) – כאיש אחד בלב אחד” (רש”י שם) בתי שעשועים יסגרו; “ימין” ו”שמאל” יצעדו יחד במעלה ההר השקט; דתיים וחילונים; בעד ההתנתקות ובעד ההתחברות יאחדו לבבות ויעלו יחד זכרונות. מחר נתהלך בין מצבות האבן הדוממות והדומות זו לזו, שלכל אחת מהן סיפור אנושי משלה, ומכל מצבה עולה הד חייו ומותו של חייל שנפל, עולם ומלואו, סיפורים מופלאים ודוגמאות מופתיות של קידוש השם, של אחווה ורעות, של חירוף נפש להצלת חבר, של אהבת הזולת והנכונות להקריב חיים למען ערכים נעלים של עם ומדינה; ומכולן יחד עולה עצבות ותוגה, מחיר הדמים של קיום מדינה יהודית – “בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. ומבעד לדוק התוגה עולה סיפור חייה המופלא של אומה, שתחגוג השנה בגאון חמישים ושבע שנים לעצמאותה.

מחר אדליק נר חמישה עשר לזכרו של בכורי, אוֹרי, אשר איננו עמי:

על אלה אני בוכיה ט”ו שנים
על פרי בכורים קודש הלולים
לבי לבי הומה
לך יקירי עתה במרומים.
בני אקרא במרה,
אהה, והוא שאול נשאל לה’
במותו קדר אורי
נגוז זמירי נדם שירי
כי רחק ממני בן מחמדים
לפרידתך מר לי מר
כי אבד ונגמר.

קשה היא פרידתך בני
בני אורי, אורי בני