בחנוכה תרנ”ח, 1897, סמוך למועד הקונגרס הציוני הראשון כתב בנימין זאב הרצל את מאמרו “המנורה” בו הוא מדמה עצמו לשמש המדליק ומעורר את העם היהודי על קבוצותיו השונות. מחקרים אחרונים עליו ועל משפחתו חושפים את הקשר בין היהדות והציונות שעמד ביסוד הגותו הציונית. הרצל לא גדל בחוגים אורתודוקסים ולא הפך ליהודי אורתודוקסי. ואולם, התפנית ביחסו כלפי יהודים שונים ממנו ובכלל זה כלפי יהודים אורתודוקסים מציינת נטישה של עמדתו המתבוללת, המנוכרת ליהדות, שאפיינה את שנות נעוריו ובחרותו. גישה זו הרואה בחיוב את הברית בין יהודים מכל הקבוצות השונות, ומתוך כך נכונה לפשרות פוליטיות פנים יהודיות בנושאי דת ולאום, היא המאפיינת את המחשבה הציונית לגווניה ולדורותיה. בשונה מן ההגות היהודית המודרנית שקדמה לציונות בה התגדר כל זרם בד’ אמותיו הפולמוסיות מתוך עוינות כלפי הציבורים היהודים עמם אינו מזדהה, חידשה הציונות את התחושה שליהודים חילונים, רפורמים, אורתודוקסים וחרדים מן העדות השונות, רב המשותף על השונה וכי פשרות לצורך הקיום המשותף הזה הינן הכרחיות ואפשריות. לגישה זו שותפים גם בר הפלוגתא שלו אחד העם ולימים גם ההוגים הסוציאליסטים כגון א”ד גורדון וברל כצנלסון. ביסודה מונחת ההכרה בכך שכל ציבור יהודי תורם משהו לכלל ישראל והשלם – עם ישראל המאוחד – גדול מסך כל חלקיו.

חוקרים מפנים את תשומת לבנו לכך ששנתיים לפני כתיבת המאמר על המנורה, הדליק חוזה מדינת היהודים את עץ האשוח עם ילדיו וכי מאמר זה ביטא את תחושתו שהציונות היא “שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים” בתודעתו ובדרך חינוכו את ילדיו. מאמרו של הרצל על המנורה פותח בהצגתו את עצמו בגוף שלישי כנהוג בסיפור אגדה. בפתיחה הוא מעיד על האופן בו התעורר לערבות לעמו, העם היהודי, בעקבות גלי האנטישמיות המודרנית. החלק המרגש של המאמר הוא סופו, בו החנוכייה הופכת בעיני הרצל לסמל של אחדות העם.

“הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. […] ובעיני מיודענו הייתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. תחילה נר אחד והנה עוד חושך והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי כן – ילוו אחריהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היופי האור. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל.”

ניכר מדברי הרצל במאמרו כי כל נר בחנוכייה מייצג קבוצה בעם היהודי שתצטרף בשלב כלשהו לתהליך ההתאחדות של כל העם היהודי בארצו ומתוך האחדות הזו תאיר לעולם כולו. בדבריו נרמז שהערכים השונים, המשתקפים בנרות השונים, משקפים קבוצות פוליטיות שונות בעם היהודי. הרצל נפטר בגיל 44. פעילותו הציונית ארכה עשר שנים בלבד (!) משנת 1894, אז הפך מודע לבעיה של האנטישמיות המודרנית הנובעת מהצלחת השתלבות היהודים בארצותיהם, ועד מותו בשנת 1904, והיא עדות לתעצומות הנפש שלו ושל נפש האדם ונפש מנהיגים בעם היהודי בכלל.

האופן בו השקפת הרצל הממלכתית התגלגלה להגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865), מסוללי הדרך של הציונות הדתית שנבחר לימים לרב האשכנזי הראשי של היישוב היהודי בארץ ישראל, הינו מרתק, הן בדרך בה הגותו של יהודי ליברלי כהרצל, משפיעה דרך הציונות ובאופן חיובי על הגותו של רב אורתודוקסי גדול והן בהוספת רבדים נוספים לרעיון של מנורת החנוכה כמשקפת את העם.

בכתבו הסבר רוחני לברכה על הדלקת נרות החנוכה, הסביר הרב קוק כי המילה ‘חנוכייה’ היא מלשון “חנוך”. עניינה לחנך את העם היהודי בדרך של ציור מה הם המאורות “שצריכים להאיר באומה: אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו”ב”. מעניין שהרב קוק ציין ערכים שונים שלא הופיעו ברשימת הערכים של הרצל כגון “התורה”, “החסד”, “השמחה” או “האהבה”. בדברי הרב קוק קשה שלא להבין את הערכים הללו כמייצגים ציבורים המסורים לערכים שונים. הרב קוק גם מונה ערכים שהרצל לא מנה: תורה, חסד וכו’ שכן הוא רואה נגד עיניו לא רק ציבורים יהודים המחויבים לנאורות ולצדק אלא גם כאלו המסורים בעיקר לתורה ולחסד. הרב קוק שנבחר לתפקידו מתוקף הזדהותו עם הציונות ופעילותו הציבורית בקרבה, הקדיש עצמו לגישור על פני הקרעים בין חרדים וחילונים ובין ימנים ושמאלנים בקרב העם היהודי היושב בציון. מן הטעם הזה כתב כי “עיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד” והנמשל: שאחדות העם היא ערך גדול ונשגב, שאפילו במסגרת של קיבוץ גלויות בישראל, רק בעידן המשיחי נגיע לאחדות המיוחלת. אבל… לדעת הרב קוק אנחנו בדרך.

במבט לאחור יש להתפלא על עומק המשמעות של כתבים אלה כמאה שנה ויותר מיום כתיבתם. כה רבות השתנה והושג בעם היהודי ובמדינת ישראל במהלך המאה העשרים. וזאת, על אף האסונות התהומיים שפקדו אותנו! ועדיין: שנאת האחים לוהטת משני הכיוונים. בעיקר בדיבור ובכתיבה ומעת לעת גם במעשה. לא קל, פסיכולוגית, לראות גרעינים של אמת במחנות הרעיוניים להם אין אנו שייכים כפי שנהגו הרצל והרב קוק. לא קל לראות את ערך ריבוי הדעות בעם היהודי ואת ערך הפשרה בין המחנות. אבל, במבט לאחור ומשני מחנות מנוגדים מבחינה דתית מזכירים לנו הוגי הציונות להתבונן בנרות החנוכה ולראות דרכם את היעד של ברכת השלום – שלום במובן של השלמת הניגודים, לפני הכל: בתוכנו.

מקורות:
שלמה אבינרי, הרצל, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007
יורם חזוני, “האם רצה הרצל מדינה יהודית?” תכלת 11, התשס”ב 2001