פורים הוא חג אפוף מסתורין. הדברים היחידים הברורים בחג זה מצווים עלינו בסוף מגילת אסתר: עלינו לקרוא את המגילה, לערוך סעודה ולתת בחג זה מתנות לאביונים. המצווה ‘מתנות לאביונים’ אין עניינה הסדרת מערכת מנהלית של צדק חברתי. כן, העם היהודי מצוּוה לשלם מיסים ועל כך אנו מקבלים תזכורת לתשלום מחצית השקל ב’שבת שקלים’ שלפני ראש חודש אדר. אבל מתנות לאביונים זה עניין אחר: צדקה היא ערבות כלכלית אישית ישירה בין אדם לאדם. לקשר הישיר, אפילו הסמוי, הזה בין אדם לאדם אין חלופה. בפורים מצווים אנו לשלוח לזולת סעודה בגלוי ואף מעוטי היכולת הכלכלית מצווים לשלוח מנות ולתת צדקה כמידת יכולתם (הרמב”ם, הלכות מגילה, ב’: י”ד- י”ט). כשאדם מעניק מסעודתו ומממונו וטוב ליבו לזולת – הכרת ערך עצמו גדֵלה. יש בה התקרבות למידותיו של בורא עולם שנתן לנו את החיים ואת העולם.

פורים הוא גם חג שצריך לשמוח בו, אך שמחת פורים אינה שלמה והיא, במידת מה, מאולצת. השוו אותה לשמחת חג הסוכות שאנו מצווים עליה בתורה (דברים, ט”ז: י”ד): לסוכות – זמן שמחתנו – קודמת הכנה רוחנית ארוכה בחודש אלול ובימים הנוראים. אנו חווים במשך יותר מארבעים יום תהליך אישי ולאומי עמוק ועוברים בהדרגה מחשבון נפש ותחנונים לשמחה בטוב. פורים לעומת זאת, בא והולך. אמנם “משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כ”ט ע”א), אך הציווי לשלב בשמחתנו יין ומשקאות חריפים מעיד על אילוץ השמחה. השמחה בפורים לא באה מאליה ונראה שצריך להתגבר על דבר מה כדי לשמוח בפורים.

אך מה מעכב את שמחת חג הפורים? בתשתיתו של החג תובנה מאיימת ומפחידה. מגילת אסתר הופכת אותנו מוּדעים לקיומו של עמלק בכל דור. כלומר: שקיימים בעולם כוחות חזקים, מתוחכמים וסמויים המבקשים למחות את היהדות והיהודים מעל פני האדמה. זוהי תפיסתו הרעיונית של המן האגגי, צאצאו של עמלק (אסתר, ג’:ו’). לא לגמרי ברור ממגילת אסתר מה הניע את תפיסת עולמו של המן ודומיו לאורך הדורות. מדוע אנשים ונשים שאינם יהודים רוצים בעולם שאין בו יהדות ויהודים? התנ”ך שותק בעניין.

ידוע לנו על מוצאו של עמלק כנכדו של עשיו (בראשית ל”ו: י”ב) ועל נבואת בלעם – החושפת כי השקפת עולמו של עמלק נפוצה בקרב הגויים ובאחרית הימים היא תאבד (במדבר כ”ד: כ’). כיצד, אם כן, עלינו להבין את פשרו של הציווי שאנו קוראים בפורים ‘תמחה את זכר עמלק’ (דברים, כ”ה: י”ט), שהרי לא ברור מיהו עמלק ומה זאת אומרת למחות בדורותינו את זכרו?

חז”ל לימדו שבימות המשיח בורא עולם בכבודו ובעצמו ילחם לצד המשיח בעמלק וימחה את איומו על העולם (סנהדרין כ’, ע”ב). אך כיצד יכולים אנו לשמוח בחג שתכניו מזכירים לנו איום נורא, שלדעת היהדות טמון בו גם איום על השמדת הציביליזציה האנושית כולה – שכן ציביליזציה שאין בה מקום ליהודים ולשמירת מצוות התורה אינה אנושית!

תשובת ההלכה היהודית היא שנוכח האיום התמידי של עמלק על העולם, אנו חייבים לחגוג ולהאמין בהתבטלות אפשרות נצחונו של עמלק. לכן נרעיש ברעשן, נתחפש ונצחק לשמע שמו של המן הרשע בעת קריאת מגילת אסתר, נחזק את הקשרים המשפחתיים והקהילתיים שלנו: נסעד ביחד, נשלח מנות וניתן צדקה. כל זאת, לצד, כמובן, ההגנה העצמית והתחבולות השונות שעלינו להפעיל יום יום כדי למנוע התממשות האיום על גאולת העם היהודי השזורה בגאולת העולם. שכן חזוּ נביאי ישראל וחכמיו לאמור: “אל תתייאש מן הפורענות” (משנה, אבות, א’: ז’).