השיר “מעל פסגת הר הצופים” כמו השיר “ירושלים של זהב” הפך לאחד מסמליה או אף “המנוניה” של העיר. במה זכה הר הצופים? האם רק הנוף המרהיב הנשקף ממנו? אדמות הר הצופים נרכשו עבור הקמת “האוניברסיטה העברית” (הלאומית) סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). אבני הפינה הונחו בקיץ 1918 וטקס הפתיחה המרשים התקיים בשנת 1925. כפי שתיארתי במאמר אחר (“האוניברסיטה העברית בהר הצופים כ’מקדש'”, ש’ כץ ומ’ הד (עורכים) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים (מאגנס, תשנ”ז), עמ’ 308-281), מייסדיי האוניברסיטה דיברו ללא היסוס על “מקדש לאומי חדש” וכך גם עיצבו את התודעה. אולם המיקום הנישא והמרוחק היה בעוכריהם. העיר התפתחה דווקא מערבה וההר סבל מניתוק בתקופות של מתח ביטחוני. השיא היה בתקופת מלחמת העצמאות, כשהתקפה על אחת השיירות הסתיימה עם 78 חללים, בהם רופאים, אחיות ומדענים. הודות למאמציו של הנגיד, ד”ר מאגנס, ובזכות קשריו הבינלאומיים, הוכרז ההר “שטח מפורז”, דבר שסייע להישרדותו. עם תום מלחמת העצמאות נותרו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה בשטח “מובלעת הר הצופים”, שהייתה בשטח הירדני, מנותקת מהעיר, וללא יכולת תפקוד. המו”מ עם הירדנים על הסדרי הגישה למקום התארכו ו”נמרחו” והמצוקה התפקודית אילצה את הנהלות המוסדות לחפש מקום אלטרנטיבי, יציב, נגיש ובטוח בתחומי ירושלים המערבית. 19 שנים נותר ההר בניתוקו, כשצוות תחזוקה מנסה למנוע את התפוררות הבניינים וכוח מוסכם של “שוטרים” מגן עליהם ועל המקום, והחלפתו מידי שבועיים יוצרת דרמה קבועה בעיר (“האם השיירה תעלה? האם זה יעבור בשלום?”).

במהלך תקופה לא-שקטה זו, אירעו אינספור תקריות, הברחות אמצעי לחימה ואנשים משני הצדדים, שלוו בקורבנות לא מעטים בנפש. בינתיים הלכה ופרחה הקריה החדשה בגבעת רם, סמוך לקריית הלאום החדשה ומוזיאון ישראל. כל השנים הללו עלו מדי פעם שאלות “מה עושים עם הר הצופים” אולם לא התקבלה כל החלטה מעשית עד פרוץ מלחמת ששת הימים לפני 50 שנה.

בבוקרו של יום שישי ה-9 ביוני 1967, כיומיים בלבד לאחר תום הקרב ההרואי בגבעת התחמושת והשלמת כיבוש העיר העתיקה בירושלים – בטרם נדמו התותחים, וכשהעיר עדיין לא טוהרה מצלפים; בעוד החזית הסורית בוערת, וטרם נכבשה הרמה הסורית; וכשרבים מן החללים עדיין לא הובאו לקבורה, ולחלק מהמשפחות אפילו טרם הודיעו על נפילתם – התקיים בפסגת הר הצופים טקס הנפת דגלי המדינה והאוניברסיטה. זה היה הדבר הדחוף ביותר לעשותו באותה שעה, לקיים טקס סמלי לציון השיבה אל ההר.

למעשה כבר קודם לכן, בצהרי יום שלישי ה-6 ביוני, מיד עם השלמת כיבוש הגבעה הצרפתית, וכשהכוחות כבר היו מוכנים לחבירה להר הצופים, לפתע חדלו כולם לנוע, והתקיים טקס מאולתר קטנטן: “אחת התצפיות מגלה ג’יפ צבאי קטן בלווית זחל”ם, הדוהר אל ההר. הוא נראה ונעלם חליפות בתוך מסך העשן הסמיך המתוח לאורך כל הדרך, מסתנן לבסוף וחומק לו בין הכדורים המשתוללים […] ועוצר רק כשמגיע אל סמוך לשער הראשי. שומריו הנדהמים [של השער להר] מזהים בג’יפ זה דווקא את שר הבטחון רב-אלוף משה דיין, את אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, את ראש אג”ם, האלוף עזר וייצמן ועוזרו האלוף רחבעם זאבי, בקיצור, חלק ניכר מהצמרת הבטחונית של צה”ל במלחמה. דיין מבקש משומר השער להודיע ל’מלך’ [מפקד ההר] שהוא הגיע…” (מ’ גילת, הר הצופים, רמת גן 1969, עמ’ 135–136; נרקיס, שתיאר גם הוא את האירוע בספרו, אמר לדיין בחיוך ‘שמרתי לך את חיתוך הסרט בדרך להר הצופים’. דיין סירב אז להצעת נרקיס לכבוש את העיר העתיקה, וכינה אותה ‘הוותיקן הזה’. ראו: ע’ נרקיס, אחת ירושלים, תל אביב תשל”ה, עמ’ 211–215).

במאמרי החדש שפורסם לאחרונה בכתב העת “קתדרה” (גיליון 163, ניסן תשע”ז), בחנתי את השיקולים הפנימיים של מקבלי ההחלטות, באוניברסיטה ובממסד הציוני (בממשלה), בשאלת המדיניות (ההצהרתית והמעשית) ביחס לעתיד המובלעת ולשימור הזיקה שבין המוסדות לבין הר הצופים. המציאות הגיאופוליטית שהתהוותה והתנאים הגיאוגרפיים-תכנוניים שנוצרו עודדו לכאורה “וויתור” על הר הצופים, שהתגלה כאמור, כבר בתקופת המנדט כבעל מיקום בעייתי מבחינה ביטחונית ותכנונית גם יחד, ולהתבססות בקמפוס החדש שאותר בגבעת רם. אך מסתבר שהשיקולים של מקבלי ההחלטות היו מורכבים יותר והדבר בא לידי ביטוי הן במהלך 19 שנות הניתוק מן ההר, ובאופן מיוחד מיד אחרי ואף תוך כדי מלחמת ששת הימים, כאשר במהירות בל-תיאמן אורגן “טקס השיבה אל ההר”, שכלל הצהרות, הן מצד ראשי האוניברסיטה והן מצד הממשלה, על “השיבה הביתה” לצמיתות.

השאלות שנדונו במאמר זה הן האם הר הצופים שימש רק “קלף מיקוח” בעל יוקרה בינלאומית להשגת הישגים אחרים, או שהייתה תכנית ריאלית לשוב אל ההר ברגע שיתאפשר? באיזה כיוון היו הצעדים המעשיים שננקטו? מה דובר מאחורי הקלעים? האם החזרה הדרמטית של האוניברסיטה אל ההר בשנת 1967 הייתה ספונטאנית ורגשית או שהייתה תכנית מגירה, שרק חיכתה לרגע המתאים? שאלות אלה נבחנו לאור חומר ארכיוני מגוון ומגלות שדור ההנהגה של האוניברסיטה בשנת 1967, שהיה דור המרצים הצעירים בקמפוס שעל הר הצופים בתקופת המנדט, הוא ששמר על נאמנות נוסטלגית אל ההר והוביל בהתלהבות להקמה מחודשת של הקמפוס על ההר.

המקרה של השיבה אל הר הצופים יכול להדגים ולהמחיש את תהליך בנייתו של “סמל צעיר” בעל מורשת קדומה – “מקדש חדש” – והשתרשותו בתודעה הלאומית, באופן שמעניק לו משקל מעבר לנתוניו האובייקטיביים-תכנוניים.