המלה “ברית” מופיעה בתנ”ך יותר מ-200 פעמים. היא משמשת לתיאור מערכת היחסים שבין אלהים ובני האדם וכן במשמעות של התקשרות פוליטית או שיתוף פעולה בין אנשים או עמים. כיום מתייחסת המלה בדרך כלל אל מערכת היחסים המיוחדת שבין אלהים והעם היהודי.

בתורה ישנן שלוש בריתות בולטות: ברית נוח, המסומלת ע”י הקשת בענן, ברית אברהם אבינו, המסומלת בברית המילה, וברית משה, שסומלה ע”י דברי התורה שנחקקו בלוחות הברית עם סיום פרשת עגל הזהב.

בפרשה שלנו (פרשת נוח) הברית נעשית מיד אחרי שאלהים מבטיח לא לקלל שוב את האדמה בגלל בני האדם, כי “יצר לב האדם רע מנעוריו”. מלים אלה אינן כה שונות מהגינוי שמגנה אלהים את נטייתו של האדם אל הרוע לפני המבול, אך הפעם אלהים הושפע ע”י הקרבן הריחני שהקריב לו נוח, ובמקום להשחית שוב את כל מה שנברא הוא מחליט לקבוע חוקים לבריאה. משעה זו ואילך ישלטו חוקי הטבע בעולם: זרעים שנזרעו יפיקו יבול בצורה סדירה, קיץ וחורף, קור וחום יבואו מעתה בעונות קבועות וגם לילה ויום יבואו זה בעקבות זה. יתרה מזאת, לראשונה נקבעות המצוות המכונות ע”י חכמים “שבע מצוות בני נוח”, שקבעו את נורמות המוסר האוניברסליות המוכרות לנו היום. הסימן של ברית זו היא הקשת בענן, שאותה מקובל לראות כסמל לתקוה.

באמצעות כמה מדרשים עתירי דמיון הדגישו חכמינו את השוני המוחלט של העולם שלפני נוח. בעולם הישן של לפני המבול שוטטו בארץ רוחות רפאים חצי-אנושיות, שדים וליליות שהולידו אדם וחוה המקוללים. יצורים שונים אחרים, בני ענקים, יכלו לזרוע את שדותיהם פעם אחת והיבול הספיק לארבעים שנה, הם הילכו בארץ מקצה עד קצה בשעה אחת, והתייחסו אל אריות ונמרים אכזריים כאל תולעים. מנקודת ראות זאת ייצגה הברית הן מבחינת טבע האדם והן מבחינת טבעו של האל, שבר מוחלט לעומת סדרי הטבע שהיו קיימים קודם לכן, והנהיגה מצב קיומי חדש. הסדר הטבעי החדש שנקבע היה קדוש. מעתה ואילך אם יפרו בני האדם את דברי אלהים לא יחול עונש על האדמה בכללותה והאל הזועם לא ישחית עוד את העולם כולו עקב כך, אלא הם יביאו סבל על עצמם, עקב נסיונם לפעול בניגוד לסדרי הטבע והמוסר.

רבי משה בן נחמן (הרמב”ן), הפרשן מימי הביניים, הצביע על ההיבט החד כיווני של ברית נוח. קיומה התגלה רק זמן רב אחרי כן, כשנכתבה התורה בידי משה. בימי נוח פעל אלהים לבד לגמרי, כפי שעשה בבריאת העולם. כך, ניתן להשוות דגם זה למושג הקבלי של ‘צמצום’: אלהים כבורא צמצם את מלוא היקף נוכחותו העצומה, הגורפת, כדי לפנות מקום לבריאה. בדומה, באמצעות הברית, אלהים כשליט מגביל באופן חד-צדדי את עוצמתו הגורפת ע”י הצגת חוקים לשליטה בעולם.

במסגרת פיתוח התיאוריה המדינית המודרנית נעשה שימוש במושג הברית, במובן של מעשה המכונן ריבונות עפ”י שלטון החוק. עפ”י ד”ר דניאל אלעזר, ז”ל, אומץ הרעיון התנ”כי של הברית ע”י הפילוסופים הפוליטיים הובס ולוק במאה ה-17 כדי לכונן את הבסיס האינטלקטואלי והמוסרי של המדינה הליברלית-דמוקרטית המודרנית. בנוסף,

“הבריתות המקראיות הן הבריתות המכוננות של התרבות המערבית. בהכרח, הן קשורות באלהים. ראשיתן בצורך לקבוע מערכות יחסים ברורות ומחייבות בין האל לבין בני האדם, ובין בני האדם, מערכות יחסים שאותן יש להבין ככאלה שהן מדיניות באופיין, הרבה יותר מתיאולוגיות, ומיועדות לקבוע קווי מרות, חלוקת סמכויות, גופים מדיניים ומערכות משפט.”

ברית נוח תיארה מעבר ממצב טבעי, שבו אין לבני האדם שום הגנה זה מפני זה, מפני הטבע, או מחרון אפו הסופי של האל כדוגמת המבול, אל מצב חדש, “מדיני”, שבו יוכל המין האנושי להתקדם ולהשיג רווחה. רעיון המדינה המבוססת על ברית או “אמנה חברתית”, שהוא המושג המקובל יותר, הוא אולי אחד הרעיונות המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של המחשבה המדינית.

רבים מהתיאורטיקנים של הציונות תמכו באידיאולוגיות אוטופיות, סוציאליסטיות, ודתיות-משיחיות, אך העשייה המדינית המעשית היא שהכריעה. המדינה היהודית הוקמה כמשטר ליברלי-דמוקרטי. המייסדים, בן גוריון ואחרים, הבינו כי למרות הרטוריקה של המצעים המדיניים שלהם, תוכל המדינה היהודית לשגשג אם היא תושתת על שלטון החוק, רצון הרוב כפי שיבוא לידי ביטוי בחקיקה ריבונית, רשות שיפוטית עצמאית, זכויות יסוד לכל אזרחיה, וכיבוד הרכוש הפרטי. נוכל להתווכח ולבטא ספקות אודות מידת הגשמתם של עקרונות אלה בכל המערכת, אך אין להטיל ספק בכך, שהצמיחה המופלאה של ישראל, כנגד כל הסיכויים, מתגלה ביישום היומיומי של עקרונות אלה.

בהעדר אותה הבנה משתלטות הקיצוניות והאלימות על הפוליטיקה. ב-1995 הוחזרנו למשך זמן קצר למצב הטבעי של טרום הברית ע”י הרוצח יגאל עמיר וע”י אלה שתמכו במעשהו הנבזי. פרשנותם המעוותת את הברית המקראית של אלהים עם ישראל גרמה נזק עצום למדינת ישראל ולאמנה החברתית שעליה היא נוסדה.

בתקופה זו של השנה, כעבור 12 שנה, עדיין קיים צורך רב שהחברה הישראלית תהרהר בצורה מפוכחת באתגרים של המשך הבנייה והקיום של מוסדות דמוקרטיים במסגרת המדינה היהודית. בדמוקרטיה ליברלית, אלה התוקפים את זכויות האזרח של מיעוטים או את רצון הרוב ניתנים להרתעה מפני הריסת המדינה רק באמצעות אכיפה קפדנית של חוקים וע”י גינוי ציבורי עקבי.

בשובנו אל הרעיון המקראי, ההפטרה השבועית לפרשת נוח, מישעיהו פרק נד, מקשרת בין ברית נוח הקיימת לעולם ובין הברית הנצחית בין אלהים וישראל:

כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ–כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה–וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה’.

במלים אחרות, על אף החורבן, הגלות והרדיפות, ברית האל עם עם ישראל, כמו ברית האל עם בני נוח, נותרת בלתי מותנית, נצחית וקדושה.

ביום השנה לרצח רבין אנו זוכרים כי משימתנו הקולקטיבית והאתגר שלנו כעם הם לעמוד בציפיות של שתי ההבטחות של הברית האלהית: לבנות ולקיים מדינה יהודית תוך מימוש הבטחתו הנצחית של אלהים לעם היהודי, וקיומה בהתאם לעקרונות הליברלים-דמוקרטים שעבורן משמשות הבריתות המקראיות של אלהים מופת.