הרשמה ללימודים
תרומה לשכטר
English

גולדה מאיר וגישתה ל'פוליטיקה של נשים'

קיוב, פינסק, מילווקי, חיפה, קיבוץ מרחביה, תל-אביב, ירושלים ובחזרה, אלה הן מקצת התחנות המתפרסות על פני שלוש יבשות בחיי גולדה מאיר. היא הייתה ונותרה – האישה היחידה שעמדה בראש ממשלה בישראל. גולדה נולדה במזרח אירופה בעשור האחרון של המאה התשע עשרה (1898), היגרה בילדותה עם משפחתה לארה"ב, נפטרה ב 1978 בישראל, בהיותה בת 80. דמותה חדה בזיכרוננו כמי שמילאה שורה של תפקידים בכירים ביישוב ובמדינה. המצאותה בזירה הפוליטית המזוהה כ"גברית" איננה מובנת מאליה. הפרדת מרחבי החיים ל"פרטי" ו"ציבורי", המיוחסת לצמיחת החברה המערבית, לא רק הדירה נשים מהמרחב הציבורי הנחשב אלא, אף מיסדה והנציחה את אי השוויון בין גברים לנשים. מיסוד זה הוא המנגנון המאפשר את שיעתוק ההבדלים בין המינים.[1] ניתוח קשרי גולדה מאיר עם חברת הלאום הציונית ופרשנותה אודות מקומן של נשים כאזרחיותיה מסייעים לפיענוח דגם מנהיגותה.[2]

חיפוש אחר "סגנון נשי" בפוליטיקה, מניח קיומן של תכונות נשיות יחודיות. מלבד פרשנות מסורתית להבדלים בין המינים, יש בהנחה זו גם תרומה לשיעתוק סטריוטיפים מגדריים.[3] ניתוח כזה מצפין מספר הבנות. האחת מניחה קיומה של קבוצה, "נשים", המתאפיינת במרכיבים משותפים ושונים משל הגברים. הבנה שנייה מניחה, שגברים הם בסיס ההתייחסות העיקרי. להנחות אלה משמעות פוליטית. ההסכמה ש"קבוצת הנשים" אינה עשוייה מקשה אחת, ומתקיימים בה הבדלי השקפה, סגנון פעולה וכיוצא באלה, מחדדת את סוגיית דגמי המנהיגות. יש מי שמייצגות ופועלות למען נשים בגין היותן הן עצמן נשים. בעוד אחרות, דוחות את קדימותו של העקרון המגדרי. אלה האחרונות אינן רואות בעובדה הביולוגית תנאי המחייבן לגלות נאמנות לעקרונות מגדריים. מנהיגות מדגם זה מתנגדות לפעול למען אינטרסים של נשים רק בעבור זה שהן עצמן נשים. מרכיב אחר לבחינת התנהלותן של נשים מנהיגות, היא זיקתן המפלגתית. ככל שהמפלגה מגלה עמדות "גבריות" יותר, ומנגידה סוגיות מגדריות לאחרות, יטו חברותיה להסכים עם הממסד ולא לסכן את מעמדן. תביעות ההנהגה הגברית לציות ונאמנות, בהן טמונה התכחשות לקיומם של הבדלי מגדר, צמצמו את אפשרות הפעולה של נשים למען אחיותיהן. כתוצאה מכך, דבקותן של מנהיגות בעקרונות אחווה כל-נשית גבתה את מחירה באמצעות דחיקתן לשוליים. מנהיגות כאלה נותרו בעמדת נחיתות והתקדמותן לעמדות כוח משמעותיות נחסמה. דרכה של גולדה מעידה על היותה מנהיגה מהטיפוס ה'צייתני'.

קרקע הגידול של גולדה לא הייתה פוריה במיוחד. ביתה היה דל רוח. מצעירותה נאלצה ללמוד בעצמה את שהתאוותה לדעת.[4] שנות ילדותה עברו עליה ועל משפחתה בקיוב, שהיתה מחוץ לתחום המושב המותר למגורי יהודים ברוסיה. מגורים בשטח לא מורשה, לצד קשיים כלכליים, ובעיקר הפחד מפני פוגרום, העצימו את הכרתה בדבר קיומו של גורל יהודי. מאירסון פירשה גורל זה בהסתמך על ניסיונה האישי, היותה ילדה יהודיה שונה מסביבתה. אי לזאת אימת פוגומים, רעב, קור ופחד, היו חוויות מכוננות בחייה.[5] אוזלת ידו של האב לכלכל את משפחתו, הניעה אותו לנסות את מזלו בארה"ב. כיהודים רבים במפנה המאות ה19 וה20, יצא למסע לבדו. משפחתו שנותרה ברוסיה, הייתה נתונה בסד פרנסתה הדלה של רעייתו- אם גולדה. לאחר זמן הצליח האב לאסוף את הסכום הדרוש להבאת המשפחה וגולדה ומשפחתה יצאו לדרך. המסע לאמריקה הרחוקה היה מאיים ומטריד באי ודאותו.[6] אולם משהגיעו אל חוף המבטחים ב1906, הייתה אמריקה לגולדה בת ה-8 פתח תקווה לחיים חדשים. בהיותה בת 19, והיא פעילה ציונית נלהבת ונחושה שכבר גמלה בה ההחלטה לעלות לארץ, נישאה בטקס דתי צנוע. מכאן ואילך היו חייה, כחיי נשים מהגרות ואחרות, אחוזים בסבך מחוייבויות סותרות: לבן זוגה וילדיה מהצד האחד, ולפעילותה הציבורית מהצד השני.

ב 1921 בתום מסע מפרך וגדוש אירועים, הגיעו הזוג מאירסון, אחות גולדה, שיינה, וילדיה, ומכרים נוספים לארץ-ישראל.[7] חודשים ספורים לאחר הגיעם הגשים הזוג את כוונת גולדה לחיות בקיבוץ. קיבוץ מרחביה, בו כבר שהה מכר מארצם, היה בחירה טבעית.[8] השאלה, האם עיצב ניסיון גולדה בקיבוץ את עולם מושגיה, ראוייה לשימת לב:

כאשר בא תורי לעבוד במטבח שמחתי, לתמהון כולם.[…] עלי להסביר שבימים ההם שנאו הנשים בקיבוץ

את עבודת המטבח לא מפני שהיתה קשה… אלא מפני שראו בה השפלה. הן לא נאבקו למען שוויון

בזכויות- הללו היו להן בשפע- אלא למען שוויון בחובות…כל זה היה לפחות מחצית המאה לפני שימציא

מישהו את המונח האומלל "שיחרור האשה"…

והמשיכה מאיר לפרוש את משנתה בסוגיית הפמיניזם בכלל, ומעמד הנשים בחברה הציונית, בפרט:

"מדוע כל כך הרבה יותר טוב" שאלתי את הבנות ששקעו בעצבות (או געשו) בגלל העבודה במטבח "לעבוד

באסם ולהאכיל את הפרות מאשר לעבוד במטבח ולהאכיל את החברים שלכן"? מעולם לא נתנה אף אחת

תשובה משכנעת על השאלה הזאת, ואני הוספתי  לדאוג יותר לאיכות המזון שלנו מאשר לשיחרור האשה".[9]

נציין, כי תנובת המחקר ההיסטורי בעשורים האחרונים מוכיחה, שנשים ביישוב לא נהנו משוויון זכויות 'בשפע'.[10] מקצת הבעייה יש לומר, היתה טמונה בגישת הממסד הציוני, המיוצגת בדברי הכותבת עצמה. זאת ואף זאת, בניגוד לעדותה המאוחרת של מאיר נשים נימקו בבהירות רבה מדוע התנגדו ל'מונופול של נשים' על עבודת המטבח.[11] כי כן, ניכר שניסיונה של גולדה מאירסון בקיבוץ לא הפך אותה אוהדת של סדר יום פמיניסטי חדש, ופרשנותה בסוגיות הקשורות בנשים היתה למצער, לא-פמיניסטית.

בשנים ראשונות אלה הייתה גלישת גולדה מאירסון למחנה הפועלי הקטן בארץ המשך טבעי לפעילותה במפלגת פועלי ציון בארה"ב.[12] ואמנם, מראשית פעילותה ייצגה אינטרסים ממסדיים של המנהיגות הפועלית. כך נבחרה לוועדת קיבוץ מרחביה, ולצירה (מטעם דגניה) בוועידת התנועה הקיבוצית ב 1922. בוועידה פגשה את מי שיצמחו להיות מנהיגי המחנה הפועלי ופטרוניה. מינוי אחר באותה השנה, בחירתה כצירה לוועידת הפועלות השנייה שהתקיימה בחיפה, מרמז על דרכה הפוליטית בשנים הקרובות. אך משלל תפקידיה הנזכרים, תפקיד זה לא זכה לאיזכור באוטוביוגרפיה שלה.[13] בין המטלות שמלאה בתקופה זו היו מסעותיה לארה"ב לגיוס כספים למפלגתה. הללו הטילו על גולדה שהייתה אז אם לילדים צעירים, עול עבודה כבד. סיבה זו ואחרות, בהן היחסים הרעועים בתנועת הפועלות, לא הקלו על השתלבותה וב1930 פרשה מכהונתה במזכירות תנועת הפועלות.[14] כשלונה לא עמד בדרכה. בעשורים השלישי והרביעי של המאה העשרים דרך כוכבה בזירה הפועלית והציונית והיא מילאה תפקידים שונים ובכירים.[15]

אלא שעם קום המדינה, אפילו לגולדה המנוסה והנאמנה, לא הובטחה ההשתלבות בצמרת הממשל.[16] סוגיית מינוי אישה- כך בלשון יחידה- נדונה במרכז מפא"י ב 6 במרץ 1948. עד מהרה הפכה הסוגייה מדיון עקרוני לדיון פרסונלי. כוכבתו היתה גולדה, מקורבתו של בן-גוריון, שהוצעה על ידו כמועמדת לכהונה. "אשה בממשלה היהודית הראשונה זה דגל בשביל כל המזרח. בזה אנו אומרים להמונים כאן: הנה, כאלה הננו[…] בחלק זה של העולם אומרת נוכחות של אשה בקבינט יותר מאשר כל דבר אחר[…] זה דגל פוליטי חשוב בשביל כל העולם הערבי" התלהב בן גוריון.[17] השתלשלות האירועים הראתה, שלא גולדה ואף לא מרבית חברי מרכז מפא"י, התרשמו מהלהט הפמיניסטי בדבריו. "כולנו מאוחדים באותה הערכה הן לגבי גולדה וזכויותיה והן לגבי הצורך שתהיה חברה, לו לפי דעתנו היה זה ניתן לסידור" טען מזכיר המפלגה, שהתנגד למינוייה, זאב איסרזון.[18] על האתגר במינוי גולדה למלאכת המרכבה הפוליטית, עמד גם אברהם קצנלסון: "אין צורך להסביר לנו שחברה תהיה במקומה בגוף המצומצם, וביחוד אם זו גולדה. זה רק מראה כמה קשה להסדיר את ענין ההרכב" הבהיר למשתתפי הדיון.[19] בסיכומו של דיון גולדה עצמה סירבה לכהן בממשלה הזמנית והמוסד נותר מיותם מהשתתפות נציגה-אישה. לימים תצמח גולדה ותעלה מכהונת שרה אחת לאחרת. ב1969, לאחר מות ראש הממשלה לוי אשכול, תמונה לתפקיד הרם במערכת הפוליטית הישראלית. כישוריה וניסיונה, עמלה ונאמנותה, הניבו. בחלוף העשורים שמשה מנהיגותה סמל שמשמעותו כפולה: 'הוכחה' לשוויון הנשים; בחברה הישראלית, המתקדמת והמפותחת. ברם, דקדוק בקורות העיתים אינו מניח להתענג על הסמלים לבדם. מן הראוי לבדוק את המציאות הישראלית לאשורה וכך לחשוף את פניה המורכבות של סוגיית מעמד הנשים בתוכה. מסתבר, שגם גולדה האחת והיחידה לא העלתה לה ארוכה.

[1] חנה הרצוג, נשים ריאליות-נשים בפוליטיקה המקומית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל 1994, עמ' 28, 33, 35.

[2]  Bat-Sheva Margalit Stern, “She’s Got a Man’s Head on Her Shoulder”: Ada Fishman (Maimon) a a Test Case for Private, Public and Gendered Aspects of Women’s Political Activity”, Nashim 17(2009), pp. 141- 175.

[3]  Sarah Childs, New Labour’s Women MPs: Women Representing Women, Routledge London and New York 2004, pp. 21, 16-17, 23-24.

[4] מדזיני, היהודיה הגאה, עמ' 30-31.

[5] גולדה מאיר, חיי, תל אביב 1975, עמ' 11, עמ' 16.

[6] שם, עמ' 14 -22.

[7] שם, עמ' 52-55.

[8] מאיר, חיי, עמ' 65; פרשנות נוספת Marie Syrkin, ‘Golda Meir and Other Americans’, S. Reinharz, M. A. Raider (eds.), American Jewish Women and the Zionist Enterprise, Waltham Brandeis University Press 2005, pp.290-299.

[9] מאיר, חיי, עמ' 66.

[10] וראו דבורה ברנשטיין, אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, תל אביב תשמ"ז, עמ' 17-26.

[11] בת-שבע מרגלית שטרן, מהפכנית: עדה פישמן מימון-סיפור חיים, ירושלים ובאר שבע 2017, עמ' 144,148, 165 ועוד.

[12] מדזיני, היהודיה הגאה, עמ' 63-80; יעקב חזן, 'אם בישראל', נ. תמיר (עורך), גולדה- קובץ לזכרה, עמ' 33-40.

[13] בתוך בת-שבע מרגלית שטרן, ' "כנפים יש ולעוף אין כוח": תנועת הפועלות הארץ ישראלית בין שליטה נשית לשליטה גברית', מ. שילה, ר. קרק וג. חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות, עמ' 292 -314.

[14] שם.

[15] וראו מאיר אביזוהר, 'מעסקנות פועלים למנהיגות לאומית (1940-1948)', גולדה-צמיחתה של מנהיגה, עמ' 140-168.

[16] בת-שבע מרגלית שטרן, "בשליחות הציבור: המאבק לשוויון נשים ולשילובן במוסדות המדינה 1947- 1949", מ. בר-און, מ. חזן (עורכים), פוליטיקה במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, ירושלים ותל אביב יד יצחק בן-צבי המכון לחקר הציונות וישראל והעמותה לחקר כוח המגן ע"ש גלילי 2014, עמ' 453- 483.

[17] הדגשת המחברת. בן גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 6 במרץ 1948. ארכיון מפא"י, 2-24-1948-23.

[18] הדגשת המחברת. זאב איסרזון בישיבת מרכז מפא"י, 6 במרץ 1948. ארכיון מפא"י, 2-24-1948-23.

[19] אברהם קצנלסון שם.

פרופ' בת־שבע מרגלית שטרן היא מרצה ללימודי האישה והיהדות ולתולדות עם ישראל ועומדת בראש התוכנית ללימודי מגדר ופמיניזם במכון שכטר. פרופ' מרגלית שטרן היא היסטוריונית העוסקת בחקר נשים ביישוב ובראשית המדינה. מחקריה המגוונים עוסקים בתחומי חיים שונים של נשים והם ראו אור בבמות מחקריות בארץ ובעולם. ספרה "מהפכנית: עדה פישמן מימון – סיפור חיים" ראה אור באביב תשע"ח בהוצאת מכון בן גוריון ויד יצחק בן צבי.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים


    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    דילוג לתוכן