שנו חכמינו: “עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו–אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו (משנה יומא ח’:ט’).” אך מהי כפרה על אידיאולוגיה שלא השיגה את אשר שאפה להשיג? כיצד מכפרת השקפת העולם על טעויותיה, כיצד מתכפר לה? דורנו, הדור שנולד לאחר השואה ותקומת מדינת ישראל בישראל ובעולם, היה הדור שקיווה להביא דרך הפמיניזם אל העולם היהודי יתר כבוד הדדי וקירבה בין גברים ונשים, האם הצלחנו במשימה זו?

בראשית השנה העברית מציבה, היהדות, בפני עם ישראל את חזון היחסים הרצויים בין איש ואשה. היא מרמזת לנו על דרכי ההתמודדות עם אתגריו על ידי העברת תשומת ליבנו מדמות המופת הנשית של חנה אם שמואל, עליה קוראים אנו בבית הכנסת בהפטרת היום הראשון של ראש השנה אל פרשת בראשית המתארת את הבריאה המשותפת של האיש והאשה. פרשת בראשית סוגרת את סדר הקריאות בחודש תשרי שעה שהיא נקראת בבתי הכנסת בחג האחרון של העונה- בשמחת תורה.

תודעתנו המגדרית- המוסרית נרקמת דרך קריאות אלו בתנ”ך בבית הכנסת בדרך המצטיירת לנו כ”הפוכה”: הדמות ההיסטורית של חנה משיבה אותנו אל ראשית ההיסטוריה של יחסי גברים ונשים- רגע הבריאה המשותפת בצלם האל. סדר שמיעת הפרקים מוביל אותנו מן המוחשי והמוכר לנו- יחסי האנוש המורכבים, מרובי תהפוכות, הרצונות מנוגדים, הייסורים והשמחות שחולקים איש ואשה, אלקנה וחנה ביומיום, אל השאיפה המופשטת. החזון הראשוני שנטווה על ידי בורא עולם היה “ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתם; ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה […]” (בראשית א’: כ”ו). עונת התשובה המסתיימת יום לפני שמחת תורה מרמזת לנו כי עלינו ללמוד, להבין וליישם בחיינו כיצד זכר ונקבה, איש ואשה נועדו להתברך ביחד, לפרות ולרבות ביחד ולפעול ביחד בעולם כצלם אלהים המאחד אותם בייחודם.

מכאן, חשיבות ההתבוננות הראשונית ביחסי אלקנה וחנה. ממצוקה וצער העקרות, מתחרות וקנאה בבית פנימה ביחסיה עם צרתה, פנינה, מהשפלה ובוז של הכהן הגדול, עלי, מתחשלת ומבשילה אישיות פורצת דרך שתנחיל לעמה את תפילת הלחש- את ערוץ הכמיהה היומיומית לאלוהות והדבקות בה מאז חורבן הבית. תעצומות הנפש הפכו “אשה קשת רוח” “המדברת על- לבה וקולה לא ישמע” (שמואל א’ א’: י”ג) ל”אשה הנצבת” זקופת קומה “להתפלל אל- ה'” (שמואל א’:כ”ו) ולהללו כי “מאשפת ירים אביון” (שמואל א’, ב’: ח’).

אילו תנאים רגשיים ורוחניים נתקיימו בה, בחנה, ש”הטיחה דברים כלפי מעלה” (ברכות ל”א ע”ב) ונענתה? מה הביא לכך שהלכות רבות וחשובות נלמדו מתפילתה (ברכות ל”א: ע”א)?

לגדלות רוחנית ושכלית זו קדמה גדלות רגשית וברית עמוקה בינה ובין אלקנה, אישה. “למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך (א’:ח’)” תהה האיש שנכח בייסוריה. הוא הזכיר לה את אהבתו שאינה תלויה בדבר- “הלא אנכי טוב לך […]” אהבה זו עניינה קירבה רגשית, התייצבות לצד מי שסובל, הדגשת השמחה במה שקיים כמענה לייסורים ממה שאינו קיים.

במשך עשורים התמקדנו, אנו הפמיניסטיות היהודיות, במאבק לשוויון הלכתי טכני או לחילופין בניתוח מעמיק של דרכי שעבוד הגבר היהודי את האשה היהודיה. לא נתנו דעתנו על כך שהתבוססות בסוגיות אלו שימשה גם עלה תאנה שחיפה על ניכור גדל והולך בין נשים לגברים. אם עריכת טקסי חופה שוויוניים, ספירתן של נשים למניין או העלאתן לתורה לא הביאה לכדי קירבה רגשית גדולה יותר בין גברים ונשים, לצמצום תופעת הרווקות, הגירושין, המתירנות המינית והבדידות, לעמידוּת יתר בפני ההתמכרות למאווי העצמי, לכבוד כלפי השוני המיני בין בנים ובנות ולמאמץ להשלמה ביניהם (שהוא כקריעת ים סוף לבני נוער רבים בימינו); אם אין בקרבנו אחריות לפרנסתן של נשים שהן מבוגרות יותר או חולות חלילה, מה הועילו חכמים וחכמות בתקנתם?

חטא חטאנו בכך שדנו לאורך השנים בשוויון טכני ולא בהכוונת עצמנו, ילדינו וילדותינו ליחסי רעות, אחווה וקירבה בין איש ואישה בבית, במקום העבודה, בבית המדרש ובבית הכנסת. אם ראינו בשוויון דרך למדידת עצמנו בכלים של המין האחר הרי שטעינו. אם זלזלנו בערך ההזדקקות של גברים ונשים אלו לאלו לצורך העשרה רוחנית ולמען צעידה משותפת ביחד בשבילי החיים, הרי שהחמצנו את ההזדמנויות שנקרו על דרכנו. אם הבאנו, בשם השוויון לראייה חד ממדית של האיש ושל האשה ראייה אשר אין בה מפגש ואין בה שיחה ואין בה הטיית אוזן ולב לכאב הבדידות הייחודי לאיש ולאשה הרי שהחטאנו את חזון בריאת האדם. מי ייתן וייפתחו בפנינו שערי השלום בין איש ואישה, שערי ברית הקרבה והשותפות של איש ואשה בצלם אלהים בשנה החדשה.