הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

בין ארץ הבחירה לזכות הבחירה

במוקד פרשת ויחי שורר מתח בין ארץ ישראל לבין ארץ מצרים, בין ארץ הבחירה האלוהית לבין סיר הבשר – הארץ שאליה ירדו בני ישראל ושבה הם חיים כבר כמה דורות. ספר בראשית מלמד אותנו שהחיים במצרים נוחים אך זמניים. שאיפתם המתמדת של ראשי האומה המובעת הן בדבריהם והן בצוואותיהם היא לשוב לארץ ישראל, אם בחייהם ואם לאחר מותם. לאחר פטירתו של יעקב ובהתאם לבקשתו הועברו שרידיו לקבורה בארץ ישראל. לעומת זאת המתינה במצרים גופתו החנוטה של יוסף עוד דורות רבים ורק כשבני ישראל עלו לארץ ישראל הם לקחו עימם את שרידיו וקברו אותם בה. לפרשה זו יש לקח ציוני והיא בעלת משמעות בנוגע למערכת היחסים שבין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות.

השנה נציין שבעים שנה להעלאת עצמותיו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל לקבורה במדינת ישראל. לאחר פטירתו בווינה בשנת 1904 התברר כי בצוואתו הוא ביקש "להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שעם ישראל יעביר את גופתי לארץ־ישראל." בהתאם לבקשתו, ב־17 באוגוסט 1949 נקבר בשנית תיאודור הרצל והפעם בפסגת ההר הגבוה ביותר בירושלים המערבית אשר לימים הפך להיות הר הרצל ואחד מן הסמלים הבולטים של מדינת ישראל. קשה שלא להשוות בין צוואתו של הרצל לבין בקשתם המפורשת של שניים מאבות האומה להיקבר בשנית בארץ ישראל.

רגע לפני פטירתו יעקב מכנס את בניו, מברך אותם ופורש בפניהם את צוואתו: "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּי". גופתו החנוטה של יעקב מועברת במסע ארוך לארץ ישראל ובסופו היא נקברת במערת המכפלה. בסוף הפרשה מסופר גם על מותו של יוסף אשר גם הוא פורש בפני בני ישראל החיים במצרים את צוואתו ומבקש כי "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה: וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". ואכן, יוסף נקבר זמנית במצרים ורק כעבור כמה דורות, כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם נשאו עימם את עצמותיו כדי להביאם לקבורה ליד שכם, במקום שנקנה בעבר בידי יעקב.

מעשה ההעברה של עצמות יעקב ויוסף לארץ ישראל מבסס את הרעיון שהגולה, ארץ מצרים, היא מקום זמני וכי על היהודים החיים שם לחתור לחיים בארץ כנען. אך האם גם בימינו הגלות היא מצב זמני? האם מוטלת על יהודי התפוצות חובה מוסרית לעזוב את סיר הבשר ולעבור לחיות במדינת ישראל והאם עלינו לעודד אותם לעשות כן? האם על ראשי הקהילות היהודיות בתפוצות לשאוף לאידיאל של חיים בארץ ההבטחה כמו בתקופתם של האבות ולעשות כמעשה יעקב – לבקש ואף לדרוש להיקבר רק במדינת ישראל?

יש לזכור כי עד סוף המאה התשע עשרה אך מעטים מבין יהודי הגולה בחרו לעשות מעשה ולבוא לחיות או למות בארץ ישראל. הציונות היא זו ששינתה מגמה זו וברור לכול כי לולא הרעיון הציוני – החתירה הממושכת אל ארץ האבות – לא הייתה מוקמת מדינת ישראל. תפישת היהדות המסורתית, לעומת זאת, גרסה שאין לקדם את הקץ ושיש להמתין לביאת המשיח כי רק אז יתקבצו כאן נדחי ישראל. מאז המאה התשע עשרה בחרו מיליוני יהודים לעזוב את ביתם ולעלות לחיות במדינת ישראל מתוך שאיפה להגשים את הרעיון הציוני. בהדרגה התקבעה בקרב יהודי מדינת ישראל וראשיה התפישה שהמדינה היא האחראית על שלומם ועל גורלם של יהודי הגולה.

בעיני זוהי תפישה שגויה ומוטעית. מאה ועשרים השנים שחלפו מאז ראשית הפעילות הציונית בארץ ישראל ושבעים השנים שחלפו מאז הקמת המדינה מחייבים אותנו לעצב מחדש את מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות ולהגדיר מחדש את תפישתנו בנוגע לגולה ולתפוצה. מדינת ישראל הייתה ותהיה בית ליהודים באשר הם אך אין לאזרחי המדינה ולראשיה כל זכות להכריח אותם לעשות זאת. איננו בכירים מהם כפי שרבים חושבים ואומרים ואין לנו כל זכות מוסרית לטעון בפניהם שחיינו כאן במדינת ישראל, לאחר שהגשמנו את הרעיון הציוני, טובים יותר מאלו שלהם. זכות הבחירה לחיות או להיקבר במדינת ישראל צריכה להישאר נחלתם של אנשים פרטיים ולא להיות נושא לתעמולה או לתשדירי פרסום.

המאמר פורסם באתר "ישראל היום" ביום חמישי 20 בדצמבר 2018

פרופ' דורון בר הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, מרצה ללימודי ירושלים וארץ ישראל וגיאוגרף היסטורי. לפרופ' בר תואר דוקטור בגיאוגרפיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הפוסט־דוקטורט השלים באוניברסיטת מרילנד שבארה"ב. פרופ' בר החל את דרכו במכון שכטר בשנת 2000 בתפקיד מרצה ללימודי ארץ ישראל. בשנת 2009 מונה למרצה בכיר, בשנת 2012 נבחר לדיקן המכון, בשנת 2015 מונה לפרופ' חבר ולאחר מכן נבחר לעמוד בראש המכון.

מחקריו של פרופ' בר בוחנים את ההיסטוריה של הנוף הארץ ישראלי מנקודת מבט עכשווית ודידקטית. לאחרונה הוא מתמקד בהתפתחותם של המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בישראל. הוא כתב וערך חמישה ספרים ועשרות מאמרים בתחום התמחותו, בהם מחקרים על הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, על יד ושם ועל הר הרצל. ספרו "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל 1967-1904" יצא לאור בקיץ 2015 בהוצאת מאגנס.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן