בשנת 1989, בעת שעסקתי במחקר על תולדות משפחה ספרדית מיוחסת בשם דה-בוטון, שחיה בתחומי השולטנות העות’מאנית, כתבתי לכל הקהילות הספרדיות בתפוצה בחיפוש אחר צאצאי המשפחה. באחת התשובות לפניותיי קיבלתי מכתב בן שני עמודים כתוב בצרפתית מאישה המתגוררת במונטריאול בשם בואינה צרפתי גרפינקל. היא הזכירה מספר אנשים בני משפחת דה-בוטון, למשל, מנצח תזמורת ואחרים שנשלחו לאושוויץ והושמדו שם. בעת שהותי בארצות הברית החלטתי לבקר את האישה המיוחדת הזו ולהקליט אותה. כששמעה שאני מלמדת קורס על גורל הספרדים בתקופת השואה, היא הפקידה בידיי 200 דפים של בתי שירה שחיברה בלאדינו – קוֹפּלַאס. היא תיארה בהם את החיים היהודיים בסלוניקי של המאה העשרים, ואת גורל הקהילה במלחמת העולם השנייה. בתי השירה האלה מהווים מבואה מופלאה להכרת תולדותיה וגורלה של קהילה שנחרבה בשואה.

מסתבר שבואינה צרפתי היא צאצא של משפחה מיוחסת שהגיעה לעיר סלוניקי לאחר גירוש ספרד. בשנת 1940 היא התארסה עם בחור צעיר בשם חיים, שגויס לשירות בצבא היווני ונשלח ללחום נגד צבאות מוסוליני שתקפו את יוון ב-28 באוקטובר 1940. אולם כאשר היטלר שלח את צבאו לעזרת בן בריתו, כדי למנוע מעצמו ביזיון, נסוגו החיילים היווניים, וחיים נשלח חזרה לביתו יחד עם חבריו לנשק. בעקבות הפלישה הנאצית לסלוניקי, ביום 9 באפריל 1941, חיי היהודים בעיר השתנו לחלוטין.

בינתיים פעלה בואינה כמתנדבת באגודת “מתנות לאביונים” שסיפקה מזון להמוני נפשות רעבות שחיו בעיר, ועסקה בחלוקת חלב (מרוכז) לילדים ממשפחות נזקקות. היא וידידתה שרה טְראבּוּט (Sarah Trabout) עבדו במסירות רבה בבית התמחוי של האגודה. אולם כאשר ויטל חסון, ראש המשטרה היהודית (politofilaka), החליט ששרה היא הכלה המתאימה ביותר לאחיו, רכשה לעצמה בואינה אויב רב-עוצמה, לאחר שהביעה בגלוי את הסתייגותה מן ההצעה. אולם חסון, אדם תאב כוח, ערמומי וחסר התחשבות בבני קהילתו היהודים, איים על מר טראבוט, אביה של שרה, ועל משפחתו. לשרה לא נותרה אפשרות אלא להינשא לחסון הצעיר. בואינה הייתה שבורה, ושרה האומללה בכתה בכי מר, בעת שחצתה את השכונה יחד עם חתנה בנסיעה ראוותנית בלימוזינה.

באותה עת רוב הקהילה לא היה מודע לכך שתוכניות שילוח היהודים מן העיר נמצאו כבר בשלב מתקדם; אך כאשר האימהות, שהתגוררו בשכונת הברון דה-הירש, לא הופיעו בשעה הייעודה לקבלת החלב עבור ילדיהן, התמלאה בואינה בחששות, ופנתה אל נציג הצלב האדום בבקשת עצה. הוא הציע להסיע אותה לגטו היהודי במכונית הרשמית של הארגון. היא אכן העמיסה עליה את החלב ויצאה אל המקום; אך בהגיעה לשם, התברר לה להפתעתה שהגטו, שהיה צמוד למסילת הברזל, נחסם באותו יום, ה-15 במארס 1943, כדי ליישם את משלוח היהודים.

מימין: חתונתם של בואנה צרפתי ומקס גרפינקל, יולי 1946, סלוניקה.משמאל: חתונת חברי הקהילה היהודית בסלוניקה, שבואנה צרפתי סייעה בארגונה, 7 ביולי 1946.

כשנכנסה בואינה אל הגטו, ראה אותה חסון, התמלא כעס והחל לחרף אותה ולהתעמר בה. הוא כפה עליה לשתות כמות ענקית של חלב, עד שהקיאה וטינפה את בגדיה, ורק אז הורה לה לחלק את החלב שנותר. לאחר החוויה המבחילה שעברה, היא החלה לחשוש לחייה והבינה שהיא אינה יכולה להישאר בסלוניקי. היא וארוסה תכננו להתחתן למחרת היום, אך כשהגיעה לבית הכנסת כדי לפגוש אותו, גילתה שם את חתנה שנרצח, והיא נאסרה והושלכה לכלא. האישה הצעירה הצליחה להימלט משם בעזרת הפרטיזנים ודניאל מוֹדיאנו, ידיד המשפחה, שהיו לו קשרים עם הקונסוליה האיטלקית. היא הגיעה לאתונה, ושם הצטרפה לפרטיזנים היווניים.

בואינה פעלה במספר תפקידים, חלקם שגרתיים וחלקם מסוכנים. לדוגמה, בעת שהייתה בוֶוריָה, שימשה כבלדרית והחליפה בסתר תיקים עם פרטיזן אחר. תפקיד אחר שהיא מילאה מטעם המחתרת היה לאסוף מידע על ידי התחזות למבשלת במטבח גרמני באי כרתים. הקומנדאנט של המקום נחטף על ידי אנשי חבורתה והובל לצוללת בריטית שלקחה אותו לתחקור באנגליה. נוסף על כך היא פעלה בהברחת ילדים יהודים רבים לפלשתינה, דרך טורקיה וסוריה. היא טיפלה בתינוקות ובפצועים שניקרו בדרכה, ונטלה חלק במבצעים נועזים בדרך לפלשתינה.

בואינה חזרה ליוון ביוני 1945 עם יחידת ההצלה היהודית-פלשתינית של מינהל הרווחה והשיקום של האו”ם
(UNRRA). היא עבדה במחנה העקורים כדיאטנית, אולם באותו זמן שימשה גם כפעילה בנתיב מילוט מחתרתי עבור ניצולים ופליטים שביקשו להגיע לפלשתינה. היא הוצבה בסידֶרוֹקסטרו, שהיה מחנה עקורים יווני וישבו בו ניצולים רבים אשר הגיעו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. במספר סטרופות של השירה שלה נמצא תיאור של חוויה זו.

כשהסתיימה משימה זו, החליטה בואינה לשוב לעיר מולדתה, אך השיבה לשם התבררה כחוויה מזעזעת. היא ידעה שאחיה השאיר הרבה מחפצי המשפחה ומכספיה בידי חברים אחדים ומכרים יווניים, והיא קיוותה להשיב לידיה כל מה שאפשר. אולם כשפנתה לשכנים, בנקאים וחברים לשעבר, היא הייתה המומה מן התגובות העוינות שנתקלה בהן. כך גם חלק מן החפצים הרקומים, שהיו מעשי ידיהן של בנות משפחת צרפתי, נמצאו בשימוש גלוי וחסר בושה אצל נשים יווניות; דרישותיה להשיב לה אותם נתקלו בתגובות לא אוהדות. את מרבית הנדוניה שלה איתרה בואינה באחד מבתי האיכרים, וגם שם היא נתקלה בעוינות קשה מצד אשת האיכר, שנרגעה רק לאחר שבעלה שב לביתו. מדוכדכת שוטטה בואינה בעיר, לאחר שאיבדה את משפחתה, את ביתה ואת רוב רכושה.

למרות מצבה, בחרה בואינה להתגייס לפעולה למען הזולת, בייחוד לנוכח הצורך הנואש של הקהילה בעזרה. היו גם צעירים רבים שיצאו ממחבואם בסביבה והחלו לשוב לעיר ונזקקו להכוונה. בואינה עזרה לארגן חתונה קבוצתית לזוגות שלא יכלו להעלות על דעתם להינשא ללא נוכחות בני משפחה, ועל ידי צירוף הזוגות האלה יכול היה הרב מיכאל מולכו לתת פתרון הולם לתחושת הבדידות שלהם. בואינה עזרה לתפור בגדי כלה, לאפות עוגות ולקשט את האולם בבניין של אגודת “מתנות לאביונים”. בחודש יולי 1946 נישאה בואינה למקס גרפינקל, שעבד אף הוא במחנה העקורים. הם עזרו בחידוש פעולתו של אחד מבתי היתומים. במסגרת זו הם ארגנו מחנה נופש לארבעה-עשר נערים ששרדו את מאורעות המלחמה, לאחר שהסתתרו בהרים.

לאחר שעזבה את יוון והתיישבה בעיר מונטריאול שבקנדה, הקדישה בואינה אינספור שעות לכתיבת זיכרונותיה, לליקוט ביטויים, פתגמים ושירים, ולחיבור קופלאס בלאדינו. היא ניחנה בראייה יוצאת דופן, בזיכרון מופלג ומדויק, ודיווחיה הם בעלי ערך רב. חשיבות חיבוריה ניכרת לנוכח מספרם הדל של אנשי סלוניקי ששרדו, ולמעטים עוד יותר מקרב הפרטיזנים, ולמספרן הזעום של נשים שעסקו ביצירה ספרותית. אכן, הקבצים שיצרה הם ממצא נדיר בעולם השירה בלאדינו.

יצירתה השירית של בואינה צרפתי-גרפינקל זכתה לתרגום אנגלי, מלווה בהערות ביאור וגלוסאר, בצירוף ניתוח היסטורי יסודי של בתי השירה ושל חיי יהדות קהילת סלוניקי. כל היצירה פורסמה על ידי רינה לוין מלמד בספר Renée Levine Melammed, An Ode to Salonika: The Ladino Verses of Bouena Sarfatty, Indiana University Press, 2013.

ניתן לרכוש את הספר באמצעות הוצאת הספרים של אוניברסיטת אינדיאנה או באמצעות אמאזון.