בואנה צרפתי גרפינקל נולדה בסלוניקי, יוון, ב-1916 ושרדה את תקופת השואה עם הצטרפותה לפרטיזנים היוונים. היא בילתה את שארית חייה במונטריאל (קנדה), ושם בשנות השישים חיברה אוספים גדולים של שירים בלאדינו, הנקראים “קומפלאס”. מהם ניתן ללמוד רבות על חיי היהודים ב”עיר ואם בישראל” זאת במחצית הראשונה של המאה ה-20.

בחודש אדר נהגו לערוך הכנות לנישואין ולחתונות. השבת שלפני פורים, הנקראת ‘שבת זכור’, הייתה ידועה בסלוניקי כ’שבת הכלות’. סוכר, לימון וצבעי מאכל הציפו את השוק כדי להכין את בובות הסוכר. כבר ביום חמישי שקדם לשבת זו הוצגו בחוצות העיר על שולחנות לפני החנויות תצוגות של בובות סוכר, שכללו דמויות של כלות, חתנים, צמידים, מספריים, מגדלי אייפל, מכוניות וכו’; אמני הסוכר היו ידועים בשל גרדומי הסוכר שיצרו, אשר סימלו את תלייתו של המן ובניו (1).המנות המסורתיות שהוכנו התקבלו בעין יפה. כפי שציינה המשוררת בואנה צרפתי: “זה הוא האושר, כשהן נשלחות לקרובי משפחה או לידידים”. כלות נהגו לשלוח לאמותיהן ולחמותיהן צלחות של ‘קופיטה’, דהיינו, חלבה. הכלות מצדן קיבלו מתנות נדיבות מן הנשים המבוגרות יותר ומקרובים אחרים, כמחווה שנועד לסייע לזוג הצעיר להתבסס; לכן נקרא היום הזה ‘שבת הכלות’. ילדים מסרו את המגשים האלה העמוסים עוגיות וממתקים ודמויות של חתנים או כלות; הכלות אפילו קיבלו לעתים מכונת תפירה או פריט שימושי אחר למשק הבית. בואנה כותבת ש”בסלוניקה, החֲמָיוֹת נהגו לתת לכלות מתנות פורים: מחרוזת פנינים או טבעת בעלת ערך או סיכה קטנה, שנקנתה ברובע העתיק של השוק”. בואנה ממשיכה לתאר את המנהגים האלה ומסבירה כיצד הכלה והחתן קיבלו טיפול מיוחד משני הצדדים של המשפחה; “אם הכלה הייתה נותנת לחתן שרשרת זהב או גליל עשוי זהב, כסף או עץ, על פי מצבהּ הכלכלי”. ככל הנראה, בתקופה זו של חודש אדר, גם זוגות צעירים ומשפחות עם ילדים שהגיעו לפרקם, קיבלו מתנות שנשלחו על מגשים עשויים מסוכר או מנחושת. הילדים גם הם קיבלו מתנות; “בפורים הם מחלקים בובות-כלות, ולבנות הם נותנים טבעת רִקמה; הבנים (מקבלים) עט”. בובת הכלה הייתה התפתחות מאוחרת שהתאימה היטב לשבת מסוימת זו. בנוסף לכך, נראה שהספרדים בסלוניקי אימצו את המנהג האשכנזי של אפיית אוזני המן. בית-שיר אחד בקובץ מסביר שאחרי שהנשים התאמצו באפייה ובהכנות במרץ רב, “הנשים הולכות לישון חצי מתות. כל היום הן מכינות אוזני המן וסירופ שקדים”. בסוף אותו בית-שיר מכריזה בואנה ש”פורים הוא חג נפלא”, החל מתענית אסתר ביום שלפני פורים, אפיית מיני המאפה הנ”ל, סעודת פורים, משלוח המנות או ‘פלטיקוס’ שניתנים לפחות לשלושה אנשים (אך בדרך כלל ליותר), מתן צדקה לנזקקים וסכומים קטנים של כסף לילדים.

ישנן הרבה קומפלאס באוסף של בואנה העוסקות בפורים, הן מן ההיבט הדתי והן מן ההיבט החברתי. למשל היא מתייחסת במיוחד למגילת אסתר, שהייתה בבעלות חלק מחברי הקהילה; “שהם קראו לקהילה בפורים” בערב החג ואחר כך שוב בבוקר בבית הכנסת. משפחה שהייתה לה בעלות על מגילת אסתר משלה, נהנתה מכבוד גדול, ונהגו לקרוא בה בציבור או ברשות הפרט, או פשוט עקבו אחרי הקורא שנבחר לקרוא בפני הקהל. במקום אחר, היא מתארת את יום פורים הקלאסי: קודם קוראים במגילת אסתר, כשהילדים אוחזים בידיהם פטישי עץ כדי “להכות את המן”, ולהרעיש בכל פעם שהושמע בקול שמו של צורר העם היהודי מפרס כדי למחות את זכרו. הרעשנים הם בעלי צורות שונות כמו פטישים וצורות אחרות. “אנו שבים הביתה לאכול מיני מתיקה; אנו שרים שירי פורים בחדוה”.

חגיגות הפורים של רוב הקהלים בקהילה בסלוניקי היו בעלי אופי מקיף, אף כי נראה שהקהל של יוצאי סיציליה או סיראקוזה (ולא סראגוסה, בספרד) חגג את הפורים שלו ביום י”ח בשבט. הם נהגו לערוך נשפים, ו”חילקו ממתקים למשתתפים”. בובות הכלות נזכרות שוב יחד עם מיני מאפה שהיוו חלק ממשלוח המנות. בשורה מאוחרת יותר מציינת בואנה, שיהודים אלה “חוגגים את הפורים בנפרד מיהודים אחרים”.

ככל הנראה בואנה לא הייתה מודעת לשורשי המנהג של חגיגה זו, שמקורו בסיפור מעשה נס שאירע במאה ה-15. על פי מקור זה, בעת התהלוכה השנתית של המלך במקום זה באיטליה, ציפו מן היהודים שיצטרפו לתהלוכה ויצעדו בציבור עם ספרי התורה המאוחסנים בתיקים מיוחדים לצורך הגנתם, כדי להאדיר את כבוד המלך. פעם אחת, החליטו היהודים לצעוד עם תיקים ריקים במקום לחלל את ספרי התורה, הואיל והמלך נחשב כופר, אך תכניתם התגלתה לחצר לפני התהלוכה. מיותר לומר שכעונש על בגידתם זו היה צפוי להתחולל אסון לקהילה; אך הקהילה ניצלה באורח נס, היות שבלילה שלפני התהלוכה צפה אחד החברים בה את האירוע בחלומו. כתוצאה מכך הם הכניסו את ספרי התורה אל התיקים, ומנעו בכך את הגזירות החמורות שהיו צפויות לבוא. סוף הסיפור דומה באופן מפתיע לסיפור של שושן-פורים; הם חגגו את הנס הזה וציינו אותו באמצעות יום צום, קריאה במגילה ומשלוח מנות איש לרעהו.(2)כפי שניתן לראות, החגיגות של קבוצה זו היו דומות מאוד, אך לא זהות לאלה של כל שאר הקהילות בסלוניקי.

בשורה אחרת המתארת את פורים, שבה בואנה אל התיאור של החג שאותו הכירה בצורה הטובה ביותר, ותיארה את מגשי המנות שהכילו “את טעמי כל הצבעים”. היא מתייחסת אל קרנבל שנתי ונשף מסיכות שנחגג בבתי הספר ובבתים. היו שם שירים והצגות של אופרטות. לפי תיאורה של בואנה, אכן היה זה “חג שמח”, שהיא בהחלט נהנתה ממנו והיה יקר ללבה.

הערות:

1. ראו: משה אטיאס, “פורים בסלוניקי”, גנזך סלוניקי, 1 (1961), עמ’ 57-56, לתיאורים מפורטים של השוק היהודי ושינוי הצורה שעבר עליו לפני פורים. דיון על הגרדומים, שם בעמ’ 58-57. מסורות הפורים נשמרו בקפדנות על ידי כולם; ראה יעקב הנדלי, A Greek Jew Remembers, ניו יורק: דפוס הרצל, 1993, עמ’ 20, לתיאור דומה של דמויות הסוכר והמגשים.

2.ראו: שלוניקי – עיר ואם בישראל, ירושלים-תל אביב: המכון לחקר יהדות שלוניקי, 1967, עמ’ 167. אפשר למצוא שם רשימה המסבירה שהייתה זאת מסורת איטלקית ולא ספרדית, שמקורה בקהילת סרגוסה במחוז אראגון בספרד. כפי שניתן לראות, אפילו בואנה התבלבלה בין השתיים, עקב הגייה דומה של השמות סיראקוזה (Siracusa) וסראגוסה (Saragossa).

מאמר זה מהווה חלק מספר העומד לצאת לאור בשם: שיר תהילה לסלוניקי – ה”קומפלאס” של בואנה צרפתי.